נולד ב-1969, גדל בימית, פונה, התגייס, סירב, נכלא, שוחרר. חי בניו יורק עשר שנים ("הצד האפל של ימית"). סיים תואר שני בלימודי עיתונות באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, אכל הרבה בפיטר לוגר. כתב מאמרים וכתבות לעיתונים ברחבי אירופה ולמגזינים בארה"ב. צפיה ומעקב אחרי ספורט, בעיקר מהסוג האמריקאי, נכללים בהסכם הנישואין שלו. כיום הוא בעיקר עקר בית, מגדל ילדה בת שנה וחצי ומחלק את זמנו בין אירופה לאמריקה. בפסקי הזמן של הכדורסל או בהפסקות הארוכות של הבייסבול, הוא עדיין עובד על הנוסחה לחומוס המושלם.

עוסק בענייני דיומא במגוון כלי תקשורת. מתגורר בעין שמר. נשוי פלוס שלושה.

תל אביבי שבטוח שהשיר Born in the Fifties של "פוליס" נכתב עליו. בוגר ה- London film school שבילה כשלושה עשורים בענף הפרסום ובטלוויזיה, עד שהבין שמוזיקה היא אהבתו הראשונה. עורך ומגיש ברדיו, מבקר מוזיקה, עוסק בייעוץ מוזיקלי וזכויות יוצרים, הבלוגר מאחורי "רסיבר", אשר נבחר על ידי אתר mako לאחד מחמשת הבלוגים הטובים למוזיקה. מגדיר מחדש את המושג Late bloomer

מחזאי, עיתונאי וסופר, במינונים משתנים. שימש בעבר כשליח "מעריב" בניו יורק ומחבר הספר "המקום שבו נגמרת אמריקה" (עם עובד, 2008). את יחסו לאמריקה ניתן לתאר כאהבת אמת מהולה בקמצוץ של חשד תמידי, שנצרבה בעיקר במהלך כהונתו של ג'ורג' בוש כנשיא ארה"ב, עידן שאמריקה מתאמצת לטייח, בין השאר בעזרתו האדיבה של ברק אובמה. ועדיין, האם באמת אפשר לנטור טינה לאומה שהצמיחה את טנסי ויליאמס, ארתור מילר, דיוויד מאמט, ומרלון ברנדו?

39, בוגר הישיבה התיכונית "נחלים"; בעל תואר ראשון וחצי בהיסטוריה, עם התמחות בהיסטוריה של ימי הביניים. מתפרנס, בקושי מסוים, מכתיבה פרילאנסרית. בעבר כתב עבור נענע ושימש שם כסגן עורך מחלקת החדשות; יחד עם איתמר שאלתיאל (בתקציב שלא איפשר בניית עפיפון) ערך את ערוץ הבחירות של נענע ב-2006. גאה במיוחד בטור "התפוררות הדמוקרטיה", שהחזיק מעמד יותר משלוש שנים. בסוף 2006 עזב את נענע והפך לפרילאנסר שעיקר עיסוקו בתרגום. כתבותיו פורסמו גם ב"מעריב" ואחת מהן ניבאה ביולי 2007 שאובמה ינצח את קלינטון ושיש לו סיכוי רציני במירוץ לנשיאות, וב-nrg. החל מדצמבר 2007 עיסוקו העיקרי הוא כתיבה עבור "כלכליסט", שם יש לו טור יומי. תחום עיסוק נוסף, שהופך לאחרונה לאובססיה מינורית, הוא צילום. את התוצאות היותר מוצלחות אפשר לראות כאן.

יליד ת"א 1965. בזבז כמה שנים טובות על סטים ובחדרי עריכה של סרטים לפני שהבין שלא כל בן של סנדלר חייב לתקן נעליים ושהדרך לאוסקר לא תעבור כנראה מצרחות 'שקט בבקשה'. כמעט בטעות למד בישול בתדמור ויום לפני שחשב לפרוש הפך לשף הראשון של יועזר בר יין. לקח לו שנה להשתגע אבל הוא לא מצטער. מאז הוא רק כותב על אוכל, ומכין פסטה רק לאישה ושניצלים לילדים. עבד כפלצן יין במשך שנים ביקבים גדולים. בשנים האחרונות הוא אחראי על תחום האוכל באתר מפה באינטרנט. ב2009 פרסם את 'מסע קולינרי – מדריך מפה לטיולי אוכל'. בשעות הפנאי הוא קורא את כל כתבי פיליפ רות ומשפר את הממולאים שלו.

חיה בתל אביב, משתדלת להתעסק בזוטות. לפי תלוש המשכורת עורכתוכן. מתאמנת לטריאתלון באכילה למרחקים ארוכים עד לפגיעות גוף אנושות, שתייה והקשה מכולם -חרטה .לומדת לדקדק בקטנות ולהקפיד על קוצו של יוד. בעלת מלאכה בהשחזה, מירוק וצחצוח של העברית, בעיקר כשהיא בשימוש אצל אחרים.

עדי זליכוב רלוי. מבקרת תרבות, עורכת וכותבת. כתבה על תרבות, ספרים ופנאי ב nrg מעריב, "מקור ראשון" ו"ליידי גלובס". הגישה פינת המלצות על ספרים בתוכנית הרדיו של רבקה מיכאלי ב"רדיו ללא הפסקה". בעלת תואר שני בעיתונאות ותקשורת. העורכת הראשית של אתר הלייף סטייל ifeel. במקרה גם עורכת דין.

כלכלן אלטרנטיבי. קומוניסט. מתעניין בכסף, צריכה ופרסומות. כותב על תרבות וברבריות. מלמד תקשורת, טלוויזיה ופילוסופיה.

את הכתבות הראשונות שלו בעיתונות הכתובה כתב ב "מוניטין" אצל אדם ברוך ורון מיברג. באותן שנים היה גם בטלוויזיה, שידר, ערך, הפיק, ניהל. יומן השבוע, מבט שני, מחלקת התוכניות.כתב את "בחזרה לטיטאניק" ואת "הצטלבויות". רומן. עד לאחרונה ניהל את הקרן החדשה לישראל. בן 60. ירושלמי.

נולד ב-1971. מתגורר בת"א. למד לימודי מנהל עסקים בישראל ובארה"ב. בעברו הרחוק כתב עבור "תל אביב" ו"זמן תל אביב" (בתקופת הפוסט מקסוול שלו) בנושאי תרבות ומדיה. אוהד ותיק של הניו יורק ניקרבוקרס, נהנה לשתות ויסקים מעושנים (לגאוולין 16שנה), ומשום מה ממשיך לטעון להגנתו שאין קשר בין שתי העובדות הללו

נולדה ב-1966 בקיבוץ אילת השחר. שירתה ככתבת צבאית ב"במחנה נח"ל" ועבדה כעיתונאית ועורכת בעיתונים "העיר", “עיתון תל אביב", ”חדשות", Time Out ואחרים. כתבה על מוזיקה, טלוויזיה, תרבות פנאי ואופנה. במרוצת שנות ה-90 עסקה כתסריטאית ועורכת בתכניות טלוויזיה שונות. ב-1999 ראה אור הרומן הראשון שלה "נערתו" (הוצאת בבל). ב-2001 יצא "אחת מאיתנו", קובץ טורים וצילומים (הוצאת כתר), שתיעד את המיטב של "הצעקה האחרונה", מדור אופנה בשיתוף הצלמת תמר קרוון, שהתפרסם ב"העיר". ב-2006 יצא "הרומן הרומנטי שלי" (הוצאת חרגול עם עובד). מוסמכת לתרגל וללמד יוגה בשיטת אשטנגה ויניאסה יוגה. בעלת סטודיו ליוגה.

כתבותיו של עמנואל מיברג התפרסמו ב-The Escapist, וואלה!, נענע10, מעריב, וכלכליסט. הוא גר בסן פרנסיסקו.

עיתונאי ועורך תוכן ("ידיעות אחרונות", "גלובס", ערוץ 10), שחקן (בוגר "בית צבי"), סופר, מאמן אישי קו-אקטיבי ושחקן טניס ברמה טובה. קשוח, אבל רגיש. רומנטי, אבל אנרכיסט. לא מאמין בעיתונות אובייקטיבית, מעדיף כתיבה חדה, אמיצה ובועטת על כתבי חצר, לא מתארח בבתיהם של פוליטיקאים, מעדיף מדינה בלי שלטון אבל עם עיתונות חזקה, מאשר מדינה עם שלטון חזק אבל בלי עיתונות חופשית. אוכל בשר ושוחט פרות קדושות, אוהב יין, נשים ותרבות במובן הרחב של המילה.

עיתונאי לשעבר, עסק משך שנים בעיתונות חוקרת והיה אחראי לחשיפת כמה מהפרשיות הגדולות שפורסמו בעיתונות. בתקופה האחרונה לעבודתו העיתונאית ב"מעריב" החל לכתוב פובליציסטיקה בעקבות היכרותו עם רון מיברג, שהיה אותה עת עורך "סופשבוע" ותבע ממנו לחשוף את עולמו הפרטי. לימים ייסד מיברג בערוץ 8 את רעיון ההגשה הטלוויזיונית של זוגות בני אותו מין המאלתרים שיחות על חייהם לצד ראיונות עיתונאיים עם אחרים, ובחר בפישר כבן זוגו. עו"ד פישר אמנם ממשיך ליצור ולהשתתף בסדרות טלוויזיה, בהן "עשרת הדיברות" שזכתה בפרס הסדרה הדוקומנטרית הטובה ביותר, אך מירב זמנו ומרצו נתונים לעיסוקו כפרקליט במשפטים פליליים ואזרחיים.

נולדה בגרמניה, חיה בתל אביב. מבקרת תרבות, מוסיקאית ועוד כל מיני דברים. מאמצע שנות התשעים כתבה בשלושת מקומוני תל אביב, במוסף הארץ, סופשבוע של מעריב, תרבות מעריב, וואלה-תרבות, רייטינג וכל עיתון אחר שניתן להעלות על הדעת. ערכה את "עכבר העיר" ומגזין "די.ג'יי העיר", תקלטה במועדונים וברים (וחטפה בוקס באף מלקוחה לא מרוצה), למדה אמנות ויפנית (ממנה היא לא זוכרת יותר משתי מילים), הציגה בתערוכות, תרגמה שני ספרים וערכה אחד, ניגנה בכמה להקות אינדי, הוציאה אלבום עם להקת מורה חיילת, שרדה את התפרקות הלהקה והקימה לאחרונה את להקת מורה מחליפה.

גרה בתל אביב, למדה קולנוע בקמרה אובסקורה. כיום עורכת וידאו וצלמת סטילס, מצלמת בעיקר אופנה ואוכל, לא אוכלת בשר אבל נהנית לצלם אותו.

סופרת. מלמדת עברית בחו"ל, מ-2008 באוניברסיטה ע"ש אדם מיצקייביץ' בפוזנן, פולין. בעלת בלוג באתר רשימות וברדיו "קול פולין" בעברית. לפני כן: עורכת סרטים בטלוויזיה הישראלית, ממקימי העיתון "חדשות" (עורכת), בעלת טורים, כתבת תרבות ומגזין ועורכת בעיתון "העיר" ובעיתונים נוספים. ספרים: "השומרים ברחו", קובץ סיפורים (הוצאת כנרת); "נס ונורמה", נובלה (הוצאת פרוזה ידיעות אחרונות); "מדריך מפה לטיולי אוכל" יחד עם חנוך פרבר (הוצאת מפה); "היום המאושר בחיי", ספר תיעודי (הוצאת כתר); "ג'ני מתעופפת", תרגיל ספרותי בפורנו (הוצאת כתום). סיפורים: "למי שייך המת", הסיפור החדש 1995-1985, אנתולוגיה (הוצאת כתר); "עדת מדינה", ynet.

עורך, עיתונאי ובלוגר. כתב וערך בעבר בנענע, ומשם עבר לכתיבה במדור הטכנולוגיה של כלכליסט. לומד לתואר שני בספרות באוניברסיטת תל-אביב, ומקווה שיוכל יום אחד לקבל כסף עבור כתיבה על סמיוטיקה, תורת האינפורמציה וסוציולוגיה. עד אז, כותב ב"סיפור האמיתי והמזעזע של".

מבקר תרבות ותסריטאי. בעל הטור "נמר קטן" במגזין Time Out. מחבר הספר "לרקוד עם דמעות בעיניים – ההיסטוריה של תרבות המועדונים והדיסקוטקים בישראל" (הוצאת רסלינג, 2008). עושה עוד כל מיני דברים במקביל.

נועם שיזף, 35, אוהב להתווכח על פוליטיקה, לקרוא מדע בדיוני, היסטוריה וקומיקס, לראות פוטבול אמריקאי ולהתרגש מסרטים מהסבנטיז, לאו דווקא בסדר הזה. עד לא מזמן טען שהוא עיתונאי ("מעריב", ynet, "העיר"); היום כבר לא כל כך בטוח.