פעם בכמה שנים חובטים כוחות טבע או התנכלות מונומנטלית מעשה ידי אדם או טרוריסט בארצות הברית, והמעצמה האדירה ועדיין החזקה בתבל נראית ומתנהגת כארנבת שנלכדה באורות מכונית בכביש כפרי באישון לילה. כדרכן של ארנבות, היא קופאת במקומה; עיניה האדומות קרועות לרווחה; וטרם שיש סיפק בידיה להחליט על המהלך הבא שלה – היא נדרסת. לגוויות הלילה הללו קוראים Roadkill, וכשמן כן הן. בבוקר ממהרים פקחי המחלקה המוניציפלית הרלוונטית לפנות אותן. אפשר וצריך לומר על האמריקאים דברים רבים, אבל הם אינם רוצים שילדיהם באוטובוס הצהוב בדרכם לבית הספר, יחשפו לגוויות המעוכות ונטולות הצורה.

בעשור האחרון לבדו, נתפסו האמריקאים מפלבלים בעיניהם, שלוש פעמים לפחות: ב-9/11 שנת 2001, במתקפה המתואמת של אל-קעאדה על מגדלי התאומים והפנטגון; בהוריקן קתרינה ב-2005, שמחק את ניו-אורלינס, אחת הערים היפות ורוויות הפולקלור וההיסטוריה באמריקה; וב-20 באפריל 2010, כאשר התפוצצה אסדת הקידוח לנפט במים עמוקים Horizon במפרץ מכסיקו, מול חופי לואיזיאנה.

אחרי 11 הרוגים, 58 ימים, מיליוני גלונים של נפט גולמי וצמיגי הנמסך במי האוקיינוס ובחומרים הכימיים שאמורים לפרק אותו ומאיצים את הפיכתו לאפוקסי שמנוני ובלתי ניתן להסרה המייצג את האסון האקולוגי הגדול מסוגו שידעה אמריקה, מתנהגת האומה הגדולה הזאת כאותה ארנבת מבוהלת. עד כדי כך, שמן הסתם ראוי שאותה חיה נעימה וקלת רגליים, תהפוך לסמל לאומי לעיתות משבר. וזה בימים – אלוהים יודע מדוע – בהם עולה השאלה כיצד ניתן יהיה להוסיף כוכב נוסף לדגל הפסים והכוכבים, אם יעלה הצורך. כאילו שמו"מ דרמטי מתקדם מאחורי הקלעים עם ישראל, ומבשיל כבר לעניין מעשי.

בעומק של מייל אחד, בתנאים ובטמפרטורה שאינם מאפשרים הגעתם של צוללים ומחוץ למגע יד אדם, מצינור קטוע שקוטרו כ-21 אינץ' בלבד, מדמם אחד ממרבצי הנפט הגדולים במפרץ מכסיקו ובכלל, כעורק דם ראשי, והודף בבוז גדול את כל הניסיונות לסתום אותו, להניח עליו מתקן שיווסת את הזרימה בניסיון ללכוד את מירב הנפט ולמזער את מימדי האסון.

מהשבוע הראשון, משודרת אחת הדליפות הקטלניות בתולדות האנושות, בשידור טלוויזיוני ישיר; או כאייטם המרכזי במרכז המסך, או כמסך קטן בתוך מסך גדול, כתזכורת בלתי נגמרת לאסון אקולוגי, אנושי, ביולוגי ופיזיולוגי, ההולך ומתפשט, באין מענה.

אינני יודע מהן תכונותיה של ארנבת. אבל אין ספק שהבולטת ביניהן, היא חוסר אמון טוטלי ושיתוק מערכת העצבים. אלמלא כן, היא היתה מנצלת את מהירותה ונמלטת מדריסתה הבלתי נמנעת. כמו באסון התאומים, כמו בקתרינה וכמו בכתם הנפט הגולמי השחור, התגובה האמריקאית – אינסטינקטיבית ופבלובית – היא חוסר אמון, הדחקה ותקווה כמעט דתית, לפתרון, המתנהג כציווי של השגחה עליונה.

תכונתה הבולטת של ארצות הברית היא בדלנות. זה מוזר יחסית לאומה שלא החמיצה אף הזדמנות להתערב ולבחוש בסכסוכים לא לה בקצה העולם. אמריקה חיכתה שנתיים להיכנס למלחמת העולם השניה, מתוך שכנוע פנימי עמוק שאין זאת המלחמה שלה, עד ההתקפה היפאנית על פרל הרבור ב-7 בדצמבר 1941. היא נלחמה נגד הסינים בקוריאה. נגד הווייטקונג בווייטנאם. פלשה לגרנדה. הפציצה בסארייבו וניצלה את 9/11 כעילה שקרית להתקיף את עיראק ולהסתבך באפגניסטן. כולם במחיר כבד בחיי חייליה ואזרחיה. למרות ההיסטוריה הזאת, היא עדיין מופתעת טרם שהיא מתעשתת.

הוריקן קתרינה וריטה אחריו, ששיטחו את ניו אורלינס בעוצמה כזאת שעד היום ניכרים הסימנים באחת הערים היפות בארצות הברית ועבודות השיקום טרם הושלמו בחמש שנים תמימות, היו הפטיש שריכך את השניצל. דליפת הנפט המתמשכת, ללא פתרון נראה באופק, היא הדובדבן על החורבן. איפה שקתרינה חשפה מערכת פדרלית קורסת, מסואבת ושאינה מוכנה להגיש את הסיוע הדרוש לנפגעי הסופה; אותה סוכנות סיוע הידועה לשמצה בשם FEMA, שממנהלה המודח נמתח קו ישר לישנוניותו הטבעית של הנשיא ג'ורג' בוש (ראה תגובתו הפלגמטית משך 45 דקות לאחר הפגיעה בתאומים); הפיצוץ באסדת הקידוח, אובדן חיי אדם והאסון האקולוגי המתמשך, הם כולם מעשה ידיה להתפאר של BP, קונצרן הנפט הענק "בריטיש פטרוליאום", בעל הזיכיון לקידוח הזה ואחרים במפרץ מכסיקו.

כבר עתה ברור שכתובת האש, תרתי משמע, בערה על הקיר. מיזכרים פנימיים רבים, העידו על בעיות בטיחות קשות שתוצאותיהן המיידיות היו ברורות לכל בעל מקצוע. ההזנחה הפושעת, לטובת ההחלטה להמשיך ולשאוב את הזהב השחור מקרקעית האוקיינוס, תמוטט, מן הסתם, את BP, כשהיא גוררת איתה הקשחה והחמרה במתן זכיונות קידוח, עד כדי מורטוריום בשאלה האם יכולה ארצות הברית, כמדינות אחרות, לשוב ולקחת את הסיכון לקידוח בלב ים על רקע המחדל הקשה. התנהלותה של BP, על רקע הבחירות בבריטניה והמשבר הכלכלי העמוק בה, היא חתונת דמים של שתי ישויות הקשורות בטבורן. מה שהופך את המנהיגות הבריטית החדשה, לשתדלנית במסדרונות הממשל האמריקאי.

באסון שאתמול מלאו לו 58 ימים, מסתבר ש-BP, כמה לא מפתיע, לא דיווחה מילת אמת אחת על סיבת האסון, היקפו, השפעתו קצרת וארוכת הטווח על האקו-סיסטם של חופה הדרומי המרהיב של ארצות הברית, שלא במקרה הוא גם אגן הדגה ופירות הים הגדול ביותר שלה, ושמורת טבע נדירה וייחודית.

מונהגת בידי בריטי חצוף ונטול מצפון נראה לעין בשם טוני הייוורד, שהשחקן הבריטי מייקל שין כבר לומד אותו כדי לגלם את דמותו בסרט הטלוויזיה שמן הסתם נכתב ברגעים אלה, BP היא כל מה שנהגנו לחשוב על חמדנותן נטולת התחתית והחפה מאנושיות, של חברות הנפט. כמה לא מפתיע שאחת מהשותפות הגדולת שלה, היא חברת "הליברטון" (דיק צ'ייני) הידועה לשמצה.

לא רק שהייוורד משולל כל תכונות אנשיות, להן זקוק מנהיג בעתות חירום שכאלה. הוא מגלם באישיותו את הבריטיות הנכלולית ביותר. זאת שאמריקה גירשה מחופיה טרם שהוקמה ארצות הברית. הוא משקר כטבע שני מבלי למצמץ. הוא אינו יכול לזהות דבר אמת אפילו אם זה יקפוץ וינשוך אותו בישבן. הוא רימה את כולם, כולל את הנשיא ברק אובמה. דיווחיו על כמות הנפט הנפלטת והנזק הנגרם, שמרנית ונמוכה בעליל. מין אגדת עם לילידים. בעוד הטרגדיה נפרשת במלוא היקפה המזעזע, אמר הייוורד למצלמות, כמתלונן על גורלו האישי, כמה היה שמח להחזיר לעצמו את חייו הקודמים. האמירה האומללה הזאת היתה צפירת יקיצה, לפחות מבחינת יחסי הציבור הגרועים שלה, ו-BP מיהרה לדחוק אותו לחדר המצב והחליפה אותו בשכיר אמריקאי רך דיבור המבין את החומר, ודחפה קדימה את ה-CEO האלגנטי של BP.

איפה ש-9/11 נחשב לעילה מטומטמת לתקוף בחמת זעם רצחנית את עיראק של סדאם חוסיין, בשל המודיעין המגמתי והשגוי בדבר WMD, אמצעי השמדה המונית, שהיו לכאורה בידי עיראק. במקרה הנוכחי, אין לנשיא את מי לתקוף, חוץ מאשר את BP, מה שהוא עושה ללא הרף כבר כמה שבועות. מאז שהתעוררו בוושינגטון והריחו את הנפט. מכיוון שתקיפה אמריקאית בבריטניה לא עומדת כרגע על הפרק, מה שהממשל עושה בינתיים, זה לדאוג לנזק בלתי הפיך ל-BP.

זהו ניתוח כירורגי מסובך ביותר. אמריקה אינה יכולה לגרום לקריסת הטוטלית של קונצרן הנפט הענק בטרם זמן, בעיקר משום שהיא דורשת ממנו לממן, עד הסנט האחרון, את כל העלויות הכרוכות בסתימת הדליפה, בניקוי החופים, בשיפוי ובפיצוי תושבים של ארבע מדינות לפחות – לואיזיאנה, מיסיסיפי, אלבמה ופלורידה – על אובדן הכנסה מתיירות, שזה שיא עונתה, ומדיג, שהוא משלח היד העיקרי באיזור. כמו כן דורש הממשל את מה שנראה כרגע משימה לדורות: השבת החופים הנפלאים הללו לגדולתם. מה שייקח שנים ארוכות וקשות.

בשל גודלה, מרקמה האנושי וחלוקתה האתנית, רצה הגורל, פעם אחר פעם, להכות דווקא בבטן האנושית הרכה של אמריקה. למרות בעיות עבר קשות על רקע של זכויות אזרח והפרדה גזעית בין לבנים לשחורים, ספק אם תמצא אזרחים נעימי הליכות ופטריוטיים יותר, מהמדינות שגורלן מונח על כף המאזניים. שוועתם עולה ונשמעת, אך היא מתובלת בטונים הרכים של השפה המעורבת עם המגע הצרפתי, בהליכות הג'נטלמניות של הדרום ובדרישה תקיפה, אך לא אלימה, לפיתרון. בחודשים שחלפו קמו באיזור כמה מנהיגים מקומיים המנהלים את המערכה מול הממשל ונגד BP, אך הם עושים כן מבלי לצאת מגדרם.

אם אין די בטרגדיה האנושית והאקולוגית הזאת, הימים הם ימי הפריימריס של בחירות אמצע הקדנציה הנשיאותית. בחירות למושלים, סנטורים וחברי קונגרס. עוד לפני האסון, היו סימנים רבים שהרפובליקנים, שפנו הרחק ימינה מאז בחירת אובמה, נראו בעמדת זינוק נוחה לכבוש את בתי הנבחרים חזרה מידי הדמוקרטים. הדליפה המתמשכת, הפכה כעת למכשיר פוליטי אפקטיבי, שהרפובליקנים עושים בו שימוש ציני, אך יעיל, ומגדילים את סיכוייהם לקאמבק. אחרי ימים ארוכים יחסית, שבהם כולם גלגלו עיניים בחברותא, מתחילים כעת האגרופים הקפוצים להיפרם ויוצאת מהם אצבע ארוכה התרה, כדרכה של פוליטיקה, אחרי האשם המיידי: הנשיא אובמה.

הבעיה עם הארנבת, שאם היא שורדת, היא שבה למחילה ופותחת בציד ארנבות-מכשפות למציאת אשמים. באמריקה, הנשיא הוא הפטריארך הגדול. אובמה אהוד על בוחריו משום שהוא Cool. הוא לא ממצמץ. הוא אינו יוצא מגדרו. הוא פוסע בשקט ונושא מקל גדול. כל מה שמדינות הנלחמות על חייהן נגד אויב קטלני, ערמומי ושמנוני, אינן זקוקות לו. אובמה הוא אישיות נטולת פאתוס, איפה שפאתוס – הקלף המנצח של בוש – הוא צו השעה.

למרות הטענה שהממשל איתר את הקייס וטיפס על BP מהיום הראשון, זה לא נעשה בפומבי ולא בקול רם. כך קרה שככל שהכתם השחור במפרץ הלך התרחב, החלו האנשים הקולניים והציוריים בלואיזיאנה, לחפש אשמים.

זה ביש מזל במיוחד כאשר ג'יימס קרוויל, ההוא המכונה The Ragin’ Cajun, מי שעשה, כמעט במו ידיו, את קלינטון לנשיא, הוא תושב ניו אורלינס, וגם נשוי למרי מאטלין, יועצת לרפובליקנים. עד שקרוויל לא צרח מעמקי כאבו על אובמה, וגם ליווה את צעקותיו בבכי חנוק, לא היתה לכעס כתובת ומיקוד. אובמה לא יכול היה שלא לשמוע את קרוויל, שאליו הצטרפה מאטלין, שאינה מחוייבת במשמעת מפלגתית. כך הפכו בני הזוג למופע אימה יומי מניו אורלינס, נותנים ביטוי לזעמם של האזרחים החבולים. מאז קריאת השחרית של קרוויל, ביקר אובמה באיזור כבר ארבע פעמים, לעומת שבע הפעמים שביקר בוש בימי קתרינה, שכמובן נמשכה זמן רב יותר. אדמירל בדימוס ט'אד אלן, מפקד כוח התגובה הלאומי, הפך גם הוא למושא זעמם של המקומיים.

במשך זמן רב מדי הניח הממשל ל-BP לתפקד כקבלן-המשנה שלו. אלא שהאינטרסים של BP לא תאמו לרוב את האינטרסים האמריקאיים ארוכי הטווח. BP הגבילה את גישת העיתונאים. ניסתה למזער את מימדי האסון. לא דייקה בכמות הנפט הדולף למפרץ. לא הקצתה את המשאבים הנחוצים. ובעיקר, מול פני האומה, ניסתה סדרה של נסיונות נלעגים ומביכים, לסתום את הדליפה. דבר מניסיונותיה לא עלה יפה.

קודם היה ניסיון להציב על הדליפה, מגדל ענק שאמור היה לקלוט את הנפט ולרסן אותו. שנכשל. אחר כך היה Top Kill, ניסיון להערות כמויות עצומות של מלט, חומרים מקרישים ואחרים, אל תוך המבוע הגועש. שנכשל. במהלך ה-Top Kill, השתלבה ה-Junk Shot, כשמה כן היא, לשפוך סוגים שונים של פסולת אל תוך החור בתקווה להוריד את לחץ הנפט הפורץ. כל אלה נכשלו כישלון חרוץ, ש-BP לקחה בכל ניסיון כארבעה ימים ועשרות עידכונים חיים לעיתונות, בניסיון להגיד שתקופת ההמתנה היא קריטית.

בעוד BP מנסה לנצח את הטבע שיצא משליטה, החל כתם הנפט מקבל צורות שונות. במעמקי האוקיינוס צפים ענני ענק של נפט, שכיוונם זרימתם אינו ידוע. על פני המים, מביא הזרם את הנפט הצמיגי אל החופים, והוא עושה דרכו מזרחה וצפונה. ההערכה הנוכחית היא, שהנפט יקיף את פלורידה ויכה בה, ויחל לטפס במעלה החוף המזרחי עד ניו אינגלנד, כשהוא הורס בדרך כל דבר חי.

לאט לאט החלו מתרבים הצילומים של ציפורים נדירות מהמפרץ, כשהן גוססות, מכוסות בשכבה צמיגה ואדומה של שמן. צבי ים מתים. דגים צפים על פני המים. איזור הביצות החשוב של לואיזיאנה, החל סופח את כתם השמן. כשהוא מתחיל להיכנס פנימה, ונצמד לקני הסוף, אין כל דרך לנקות אותו. הניסיון הוא לבלום את הכתם לפני שהוא מגיע לחוף. עשרות אלפי חיילי המשמר האזרחי ומתנדבים. אלפי ספינות וסירות דיג. כולם מניחים מיני עזרים שאמורים לעצור את הנפט, אך עושים כן בהצלחה חלקית בלבד.

היום כינה ה"ניו יורק טיימס" את מאמץ הניקיון של עשרות אלפי העובדים, "כאוטי". רשתות השידור פרושות בהרכב מלא. אנדרסון קופר מ-CNN, משדר מהמפרץ כל ערב. הרוחות סוערות והצפי כעת הוא שעד ש-BP לא תקדח שתי בארות נוספות, שיורידו את הלחץ מהחור המסמן את המקום שבו התפוצצה הבאר המקורית, לא ימצא פתרון יעיל. וזה צפוי בסוף אוגוסט, במקרה הטוב. כבר עתה גדולה דליפת הנפט פי 10 מהאסון הגדול הקודם, שבו עלתה המיכלית Exxon Valdez על שרטון במים הצפוניים וגרמה לנזק גדול.

הלחץ על ברק אובמה הוא אישי, ממוקד ואינו מרפה. אמש עשה הנשיא מה שלא עשה מאז שנכנס לבית הלבן. הוא ניצל את הסעיף בחוקה המאפשר לו לפנות לאומה מהמשרד הסגלגל, תוך שהוא מפקיע זמן שידור טלוויזיוני. נשיאים קודמים הירבו להשתמש באפשרות שעומדת לרשותם, משום שעצם השימוש בה והפניה הישירה לאומה ללא התערבות העיתונות, מעניקה לרגע את הממד הדרמטי הנחוץ ומכריחה את הצופה להאזין לנשיאו ללא הפרעה.

הציון על הנאום, יהיה בינוני במקרה הטוב. אך לא זה הנושא. דברי הנשיא העידו כי אם נמנם קודם לכן בשמירה, אבל כעת הוא ער ודרוך, ובעיקר מבין שנשיאותו רוכבת על האסון הזה ועלולה לטבוע איתו. הוא הסתכן בהבטחות מרחיקות לכת. מפיצוי כספי מלא לכל הנפגעים, דרך לכידת רוב דליפת הנפט תוך ימים ספורים, ועד סתימתה של הבאר עד סוף הקיץ. כדי להבין את העצות השונות המתרוצצות באיזור, ראוי לדעת כי אחת ההצעות גורסת כי הדרך היחידה לסתום את הבאר, היא באמצעות פצצה גרעינית. בשטח מסתובבים דורשי טובת ארצם כקווין קוסטנר, הטוען להמצאה שתפתור את הבעיה, וג'יימס קמרון, אולי הבמאי שבילה יותר מאחרים במצולות.

לזכותו, לא הידרדר נאום הנשיא לאמירות פלקטיות חלולות, אלא נותר צמוד למציאות הקשה. כולל, למגינת לב הרפובליקנים, ששותים נפט עם הבייקן-ביצה בבוקר, כאשר קבע כי אמריקה חייבת להיגמל מתלותה הכמעט נרקומנית בנפט ולפתח אמצעי אנרגיה חלופיים. אילו היה אובמה רוצה לפייס את כולם, הוא לא היה מזכיר את עמדתו זו, שתחילתה בקמפיין שלו לנשיאות.

בינתיים, אחת מדליפות הנפט הגדולות בהיסטוריה, מקרקעית האוקיינוס, ממשיכה באין מפריע. מאיימת להרוס ללא תקנה, דרך חיים ואת אחת משכיות הטבע האמריקאיות היפות ביותר.