מאיר רוסין ממיורי, עבד עאבדי מחיפה. בירה במרחק 25 קילומטר. שבת אחרונה של רוחות מפתח השאול. כולם מובילים אל סעיד אבו שקרה בגלריית אום אל פחם

זו תופעה ידועה למדע, שבימים הזויים ועם אפיזודות פסיכוטיות של קיץ קטלני וחוויות חוץ גופיות, קורה שחפצים סתמיים זוכים להאנשה והופכים לקבעון אצל מי שחווים אותם באופן אינטנסיבי

חם השבוע. חם מאוד. הדעת משובשת. בתי השחי כקסטנייטות. ידוע שאנשים המגיעים למצבים קיצוניים של היפותרמיה, מאבדים את קו המחשבה ונמלטים לפתח תקווה

אנשים רגילים לוקחים את תעודת הזהות שמצאו לתחנת המשטרה הקרובה. אנשים לא שגרתיים חופנים אותה, מדמיינים סיפור בלשים, מתחקים אחר עקבותיה של גברת אלמונית ומניחים ליד המזל להתערב

במעבר מהכפר לעיר, נאלצה הכותבת להשאיר מאחור את חיות המחמד. בדירת הקרקע בעיר, היא גילתה את החיות הלא נחמדות שהפכו לדיירות המשנה שלה

גוני היימס הגיעה לירושלים ב"יום ירושלים" וגילתה שבירתה הנצחית נחטפה על ידי כוחות חזקים ולאומניים ממנה. כאשר אומרים שאין מה לדבר על פשרה בירושלים, מדברים גם על תל אביבים רבים

בגיל מאוחר יחסית הסתבר לכותבת שאביה ממוצא הודי וחוץ מאשר לה, היה עורו הכהה מושא לסקרנות הבריות. כדי להשלים את חינוכה באינטגרציה ישראלית, נקלעה לאחרונה לאשדוד, לארוחה הודית אצל המשפחה. היה אחר

בפרק השני של גבר/אשת החלומות – הפתעה. לא בטן קוביות. לא חזה שופע. לא אינטלקט מזהיר. נפש הכותבת יוצאת אל מכונן האומה התורכית המודרנית, כמאל אתאטורק

קשה להתווכח עם קביעתו האלמותית של הסופר תומס וולף: "אינך יכול לשוב הביתה". קל וחומר אם הבית הוא קיבוץ בהפרטה שבו נשקל הרעיון הנכלולי לנשל ישישה בת 90 מחדרה כדי לפנות מקום לעתיד

הפרוטוקול הישראלי לשכול מתחנן לשיפוץ ותכנון מחדש. גוני היימס נדדה לכיכר רק כדי לגלות כי כל הקלישאות הישנות, הזמרות החדשות והלפידים הבוערים, אינם מדברים אליה יותר - ונמלטה