אתגר קרת

הפעם הראשונה שפגש(תי) את אתגר, היתה בחנות ספרים ב-1998, שזו שנה בינונית כזו במאה שעברה. הוא לבש שמלת מלמלה פרחונית, של דודות שאתה לא זוכר את השם שלהן אבל תמיד צבטו לך בלחיים ואמרו כמה גדלת. אני חבשתי טורבן, כי אז זה עוד היה בסדר ואפילו באופנה, ולבשתי גלימה מוזרה כזאת, כמו באגדות שאבא המציא לי בתור ילד. הגמד הקטן שעמד לידינו, לעומת זאת, לא לבש כלום. חוץ מזוג ביריות, ואני לא בטוח שזה נחשב. שזה היה קצת מוזר, כי בסך הכל לא ממש הכרנו. היה לו חיוך מוזר, לגמד. גם לקרת.

* * *

האמת היא שהפעם הראשונה שפגשתי את קרת היתה באמת בחנות ספרים ב-1998, רק שאני הייתי ילד בתחילת שירותי הצבאי, והוא היה סופר מפורסם ואופנתי. סופר מפורסם ואופנתי, שאף פעם לא קראתי. וכראוי לסופר מפורסם ואופנתי, "סטימצקי" מילאו את החלון בספרו החדש, "הקייטנה של קנלר".

לא לגמרי, כי אז עוד היה נהוג לתת לך אפשרות לבחור בין כמה אפשרויות פופולריות, יחד עם כמה ספרים אחרים.

אני לא יודע מה זה היה. מה משך אותי לקנות את הספר.

בדרך כלל אני לא קונה את הספרים שבחלון. אולי זה היה הציור הקווי: גולמי, חלק, אסתטי, של ילד מחייך יורה לעצמו בראש. אולי זו היתה העטיפה הכסופה המנצנצת. אולי הגודל של הספר, קטן מספיק בשביל שלא יהיה מעיק להתחייב לקרוא אותו. או אולי העובדה שבדיוק הצטרפתי לכוחות הביטחון, וניסיתי לעבור למצב קיומי בו החלטות זה משהו שאחרים עושים בשבילי.

תהיה הסיבה שלא תהיה, קניתי את הספר.

הוא לא היה עוד ספר. היה בו משהו חדש, מרענן. כמו קולה רק פחות לא בריא. קשה להגיד עליו שהיה נדוש, אבל לי הוא עשה משהו נדוש לחלוטין.

הוא שינה את העולם שלי.

* * *

לפני אתגר קרת כתבתי בעיקר סיפורי פנטזיה ומדע בדיוני. אני לא גאה בזה, אבל הייתי אחד מאלה. לא שיש בזה משהו פסול. אפשר להאשים את המורה לאנגלית בתיכון, זו שהביאה אותי לכתיבה בכך שהכריחה אותנו לכתוב סיפורים באנגלית. אפשר, אבל זה לא יהיה ממש נכון, כי באותה תקופה גם קראתי כמעט אך ורק מדע בדיוני.

אתגר קרת נתן לי את השער דרכו עברתי לעולם אחר. עולם שבו גם המציאות היומיומית יכולה להיות נושא עסיסי, צבעוני. חי. כל סיפור ב"קייטנה של קנלר", היה עבורי עונג צרוף, והחוויה הכוללת היתה מעין התגלות. אחריו, העולם שנפתח לי דרך מילים, ואולי גם לא דרך מילים, היה שונה, חדש, ועם אפשרויות שלא דמיינתי לפני כן, ושהפיחו בי חיים חדשים כל פעם שהיכו בי.

* * *

בכל הקשור בכתיבה, העולמות החדשים היכו בי בערך מאה וחמישים פעם במהלך ארבעת השנים הבאות. קרת נתן לי בעיטה מהסוג הנעים, ומאז רצתי, ורצתי, ורצתי, וכל הזמן הגעתי למקומות חדשים. הייתי צריך את המקומות החדשים הללו, שהיו מעין מפלט בזמן שירות צבאי מייבש שהרגיש באותו זמן אינסופי.

הסיפורים הפסיקו לבוא בערך באותו זמן שבו יצא ספרו הבא של קרת, "אניהו", ב-2002. קרת סימן עבורי את קצות המדף, את תחילתן וסופן של המילים. לא שהזעזוע הקשה שבלקרוא עוד קובץ וירטואוזי הראה לי כמה הכתיבה שלי תפלה וחסרת טעם וכך גרם לי לעצור. "אניהו" היה דווקא חלש משלושת האוספים הקודמים של קרת, ואיכזב אותי, אולי בגלל הציפיות הגבוהות, ולאו דווקא תוכנו שהיה לוקה בחסר.

היו דברים אחרים. דברים טובים, דברים רעים, וסתם דברים. ואולי שום דבר מאלו לא באמת מסביר משהו. אולי היה מדובר בתהליך גסיסה טבעי. המילים האטו לאט לאט, עד שנעצרו, עד שאף סיפור לא בא ודחף אותי לשולחן, אף סיפור לא כתב את עצמו כמו שעשו מקודם. אולי הייתי יכול להכריח את עצמי לכתוב. או אולי לא. אולי כמו התאהבות, סיפור זה משהו שקורה, שאם תכפה עליו את קיומו, לא יהיו לו אותם חיים. אין לי מושג.

* * *

גם כתיבתו של קרת האטה כנראה באותו זמן, ואולי אף עצרה, כמו שלי. בשנים הבאות לא פרסם אף ספר מלא. והסיפור הפותח את הקובץ החדש, "פתאום דפיקה בדלת", מדבר על מחסום כותבים, על איך קרת רוצה לכתוב סיפור, אבל הסיפור לא בא, לא קורה. קרת מתאר לא רק כמיהה עמוקה, ספוגת עצבות, אלא גם סוג של יאוש, התרוקנות. "הוא מחליט לכתוב סיפור על המצב האנושי. המצב האנושי כפי שהוא חווה אותו ברגע זה. אבל שום סיפור לא בא. כי המצב האנושי כפי שהוא חווה אותו ברגע זה, כנראה לא שווה סיפור"

כדי לצאת מהמבוי הסתום, קרת מרגיש שהוא צריך משהו שישבור את המישור שבו הוא לכוד, יבוא מבחוץ ויטלטל אותו עד שמשהו חדש ייצא. בסיפור הוא קורא לאירוע הזה דפיקה בדלת, מתאר איך הוא חייב את הדפיקה בדלת כדי שמשהו יקרה, כדי שהסיפורים יבואו שוב.

אין לי מושג אם הדפיקה באה או לא, ואם בדלת עמד איש עם אקדח, כמו בסיפור הפותח את הקובץ, או אולי ארנב פסחא או איגואנה דוברת יידיש שמחפשת את הצב שלה שברח באמצע מסיבה על גג העולם. מה שברור הוא שקרת הצליח לחזור לכתיבה, ולפחות לגבי חלק מהסיפורים, נראה שיותר נכון להגיד שהכתיבה חזרה אליו, שהסיפורים באו וכתבו את עצמם. וטוב שכך. בגלל שקרת של "פתאום דפיקה בדלת", הוא אותו קרת שמי שהתענג על "קנלר", "קיסינג'ר" ו"צינורות", התגעגע אליו. קרת קולח, מלא ברק ודמיון. חי.

* * *

בדומה לספריו הקודמים של קרת, יש נוגות ששורה על רוב הסיפורים. נוגות קיומית עמוקה, סוג של ריק כמו זה שעליו רומז קרת בסיפורו הראשון. קרת הוא אחד היחידים שיכול להפיק מנוגות כזו, ממוות חי, משהו כה חיוני.

כריכת ספרו החדש של קרת, פתאום דפיקה בדלת

גם הגיבורים של קרת תקועים כמו שהוא תקוע בסיפור הראשון. גם הם מרגישים ש"המצב האנושי שלהם" נטול משמעות, נטול חיים של ממש. רק
שעבור הגיבורים של קרת, הדפיקה בדלת לא מגיעה, ודומה שהישועה בלתי אפשרית מבסיסה. מבחינה זו שמו של הספר, וגם הציור על העטיפה, מטעים. במקום פתאום דפיקה בדלת, אולי נכון היה יותר לקרוא לספר פתאום, שום דבר, או מחכים לגודו, אם איש עוד לא השתמש בשם הזה.

על עטיפת הספר מצויר איש במטוס. עיניו מכוסות באותם כיסויי עיניים שמחלקים במחלקת עסקים. נראה שהוא ישן. איננו רואים כל אדם אחר. הוא לבד, לא מקושר לשום דבר ואף אחד, מנותק פיזית ונפשית. סביבו, המטוס בוער ודוהר אפוף עשן ואש לעבר קיצו הרועש. ודווקא מול הרעש שיבוא עם ההתרסקות, בולטת התחושה שאם היינו מדמים צליל לסצינה הזו, זה היה אותו צליל שהספר משמיע – שקט מוחלט.

אבל הגיבורים בספר לא בהכרח שועטים אל מותם בלהבות בעודם ישנים. חלקם אמנם נמצאים על סף טירוף ועומדים אולי לכלות בלהבות שנובעות מהם עצמם אל מול היעדרה הנורא של אש כלשהי בכל האפור סביבם. אבל רובם לא מצויים במטוס בוער וישנים ברוגע בעודם דוהרים אל מותם בלי דעת. עבור רובם מתאימה היתה יותר תמונה של אדם בודד במטוס שמצוי על הקרקע, נטוש כספינה מקורקעת בלב מדבר שומם ואינסופי. והאדם של קרת אינו ישן, אם כי לעיתים נדמה שהוא רק חצי בהכרה, מת חי, אפוף בסוג של שינה מסויטת, ממנה אי אפשר להתעורר. שכן, האדם של קרת חש במלוא משקלו של החוסר, הבדידות, הריקנות האינסופית סביבו והתהום לא ניתנת לגישור. ואין, אין דפיקה בדלת.

* * *

בהתחשב במצבם הקיומי העגום של גיבוריו, מדהים עד כמה הסיפורים של קרת יכולים להיות מהנים. גם את הייאוש הקיומי העמוק ביותר, יכול קרת להעביר בדרך שהיא, בסופו של דבר בוערת, שוצפת, זורחת באור עצום. חיה – הכי חיה שאפשר. מאחורי רוב סיפוריו יש לב פועם מהדהד, וכמעט תמיד אפשר לחוש ברצון בלתי נדלה לחיים, גם מול תמונות של בדידות תהומית וייאוש בלתי נסבל.

משיכות המכחול (או עט הציפורן, או הקיבורד) של קרת, ניכרות לאורך כל הספר. מגע ידו הוא אותו מגע יד, הקול אותו קול. וגם הדמיון הוא אותו דמיון, ודרך ההצגה של קרת צבעונית בהרבה מהאפלוליות האפרפרה או השחור החרדתי, בולע הכל, שנוטה ללוות ספרות משבר אקזסטינציאליסטי.

אתגר קרת

רבים מהסיפורים מלאים דמיון לא רק בדרכי ההבעה, אלא באלמנטים הפנטסטיים הכלולים בהם. אלמנטים פנטסטיים שלעיתים משתלטים לגמרי על הסיפור. ואולי הפנטזיה הפראית, הזרם הסוחף שבו נדמה שגם קרת עצמו שוקע בכתיבה, הוא בדיוק מה שמבדיל את קרת מגיבוריו. בדיוק מה שנותן לו ונוסך בסיפוריו את אותו דבר שחסר לגיבוריו, ומעניק את הברק, את זיק החיים, שמהדהד מאחורי כה רבים מסיפוריו.

לא כל הסיפורים בקובץ עובדים. חלקם נראים כסיפורי שטאנץ. סיפורים שמאחוריהם עמד רעיון מגניב שאולי לא כתב את עצמו. שאולי לא התגבש על הנייר באופן שישווה לברק בו הופיעו בפני קרת. סיפורים שנכתבו אולי בכוח. אבל רוב הסיפורים בספר, מרגישים כאילו עבדו עבור קרת, כאילו המילים לא אולצו לבוא, אלא התחברו יחדיו מתוך המשהו הזה שיוצר, כמו שקרת אומר, יש מיש. יש זורם, מתלכד, עם טעם וטקסטורות קריספיים כאלה. אורגניים, שזה דבר מאוד אופנתי היום.

בשורה האחרונה, יש אצל קרת משהו קסום, כמעט חלומי, לא רק בסיפורים הפנטסטיים והמופשטים יותר, אלא גם בתמונות הכמעט, אבל אף פעם לא לגמרי ריאליסטיות, של ניכור ובדידות וייאוש שמגיעים לעיתים אל סף פסיכוטיות. מול כל הניתוק של גיבוריו, קרת מחובר למצב האנושי המודרני, ויש בו, בשפה שלו, משהו ישראלי מאוד, אבל גם משהו שהולך מעבר לישראליות, אל האנושיות של החלפת המאות האחרונה.

גם אחרי שנים של הפסקה, הקסם של קרת חי וקיים, וכל מי שיקרא את ספרו יכול לספוג אליו מנה קטנה של קסם, כזו שאולי תפיח מעט רוח חיים גם במציאות האפרורית ביותר. כזו שתחשוף את אינסוף האפשרויות שמסתתרות מאחוריה, ותגרום גם לקורא לראות דברים שלא ראה כבר הרבה זמן.

"פתאום דפיקה בדלת", זמורה ביתן 2010 (30 ש"ח ב"צומת ספרים" עד סוף החודש).