איור: דודו גבע. באדיבות מיקה גבע

גסטרו / ד"ר אריה לימבורגר

ידידי אלמור לנארד, מחבר ספרי מתח משובחים ואמן דיאלוגי סטקטו לקוניים, התראיין במגזין האוכל "בון אפטיט". אינני עוקב דרך קבע אחרי הז'ורנל הזה, אבל אלמור שלח לי צילום של הראיון אתו. אלוהים יודע למה. קראתי בעניין מפוקפק את השאלות והתשובות הספורות ומיד התקשרתי אליו למישיגן.

"אלמור אחי", אמרתי בטלפון, "אריה כאן".

אלמור לנארד

"שלוף", אמר אלמור.

"קיבלתי", אמרתי, "ואני מלא פליאה".

"היית מעדיף שלא", אמר אלמור.

"ודאי", עניתי, "כמה שפחות לפטפט עם העיתונות יותר בריא".

"בעקרון אני איתך", אמר אלמור, "אבל 'פרונטו' עומד לראות אור ורציתי לתת דחיפה".

"למה לך?", אמרתי, "אתה גדול מהחיים".

"כאן אמריקה", אמר אלמור, "גדול היום, קטן מחר".

"מישהו יושב לך על הזנב?"

"רוברט פרקר, אנדרו ואקס, ג'יימס אלרוי, ג'יימס לי ברק, קרל היאסן, טי. ג'פרסון פרקר…ואני נמוך בדלק עם שני סיידוויינדרים בלולאה תלולה".

"אלמור אחי, אני רק רופא יהודי קטן, אבל לא קראתי בשבוע שעבר שפרקר, אללה ירחמו. מת מאחורי השולחן?"

"וזה מפחיד אותי מוות. רציתי לשאול אותך…"

"אין תשובות, אלמור. זה מהשמיים. היית לוחץ עלי בלי פתולוגיה, הייתי אומר שבץ מוחי או דום לב".

"זה מה שהוא היה רוצה".

"גם אני", אמרתי, "אז מה עכשיו? כתבת שער ב'האסלר'?"

"אל תכעס לייב", אמר אלמור, "גבר צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות".

אלמור כותב כמו מלאך. ב"גליץ" למשל, שעובד לסרט טלוויזיה לא רע עם השמנדריק ההיספאני ההוא מ"שוטרים בכחול", נורה הגיבור ישר בעמוד השדרה. רק אלמור יכול להניח ככה טקסט.

"וינסנט הפנה את ראשו להביט בברנש והיה רגע אחד שיכול היה לנסות, והוא אף שקל זאת, להכות בברנש בל כוחו. אבל וינסנט נשא שקית מצרכים מהמכולת. הוא לא היה מוכן להפיל על המדרכה חצי גלון יין בורגונדי משובח, בקבוק מים וצנצנת רוטב בשר לספגטי".

אלמור שאל אותי איך מתנהג קליע של 38. שפוגע בבקבוק מלא יין. הסברתי לו את הנתיב האפשרי, ואלמור כתב את זה כמו על כדור הפלאים שהרג את הנשיא קנדי. לזה אני קורא תחקיר רציני.

מסעדה/טוטו גלרי

פסל העץ של צדוק בן דוד. צילום: דר אבישי טייכר

אם עוצמים עין בלתי מכוונת ואולי גם מכווצים קצת את השניה, משל הייתם קלינט איסטווד הצעיר לפני אחד הקרבות שלו במערבונים של סרג'יו ליאונה, ולוגמים ליתר ביטחון מה'פלאסק' שאתם מחביאים בכיס הפנימי של המעיל הארוך, אפשר לדמיין שהרחבה הגדולה שלפני מוזיאון תל אביב היא בית הקברות בסוף "הטוב, הרע והמכוער".

רצוי כמובן לעמוד עם הגב למגדל הענק של משרד הביטחון, וגם לשכוח לרגע את הרפרטואר של ה"טייט גלרי" או ה-MOMA בכל יום נתון. אבל בכל זאת, מתי בפעם האחרונה ראיתם תור כמו זה שהשתרך כאן בשבועות האחרונים בפתח המוזיאון, לתערוכתו של צדוק בן-דוד. מקסימום בהשקה של אייפון או באודישנים ל"כוכב נולד" 8.

אחרי שנואשתי סופית מרצוני למצוא משבצת בלו"ז של בני הבכור – אחרי הכל יש לבחור לא מעט שעות התבוננות להשלים מול האקווריום כשהוא חוזר מיום לימודים ארוך בכיתה ג' – קפצתי לבדי למוזיאון באמצע יום עבודה, בשבוע האחרון של התערוכה המדוברת הזו, משוכנע שאני הממזר המזליסט היחיד שיכול להרשות זאת לעצמו.

ניו יורק כבר אמרתי? התור הגיע עד המדרכה, מסוג התופעות שאתה רואה ב"אופיצי" בפרינצה או היכל תרבות דומה. ההערכה האופטימית ביותר דיברה על שעה המתנה. אפילו עבור מזליסט שעה היא כסף. לכן ויתרתי. בשבת חזרתי מצויד במשפחה בהרכב מלא ובמשפחה נוספת – חברה של הבן פלוס נלווים. הגענו שלושת רבעי שעה לפני הפתיחה. כאשר נכנסו לבסוף, השתרך התור עד בית המשפט; דומה היה שחלק מהממתינים יוכלו לסגור תיקים באולם 7, אצל כבוד השופטת חדווה וינבאום-וולצקי ביום א' בבוקר.

בתוך המוזיאון עצמו התפתל תור נוסף מהכניסה לאולם התחתון ועד לזו של העליון. כולם התנהגו יפה וחיכו בשקט לתורה של המאיה הבאה להיכנס לאולם ולבהות באלפי העצים הקטנים שסידר בן דוד על החול המפוזר על הרצפה, אחוריהם שחורים וקדמתם צבעונית. נורא יפה. לא פלא שהתערוכה הפכה לשוס הגדול ביותר שידע עולם האמנות כאן מעולם. הבורגנות מתפעלת ומדמיינת כיצד זה יראה בחצר שלה. מוטי עומר אוכל בוודאי את הלב. עוד שעתיים יסגור את הדלת בפעם האחרונה על שובר הקופות הכי גדול שיכול היה לדמיין מנהל של מוסד כה גרעוני. שום סמי עופר חדש לא נראה באופק.

צדוק בן דוד במרכז, עם אדם ברוך ומאיר אגסי

את ההוכחה האמיתית לניו-יורקיות ההולכת ומתגבשת במוחה של עירי האהובה שלא יודעת אפילו איך להיות איסטנבול ובדרך גם מעליבה טורקי או שניים, קיבלתי דווקא בארוחת הצהריים שפירגנתי לעצמי כפיצוי על התור של יום חמישי.

מסעדת "טוטו" היא חדשות ישנות. זה כמעט בון-טון בביצת האוכל המקומית, לקחת צד ולהישאר עם רפי כהן מ"רפאל", או לצודד בתלמידו הסורר ירון שלו, לשעבר הילד, שהחליף את מנה שטורם מלך הפיצות. אחרי שלוש שנים הצעיד שלו את "טוטו" לפיינל-פור של הסצינה בקרב מאנו א מאנו עם רושפלד, רפי כהן ומאיר אדוני מ"כתית". אפשר כמובן להחליף את כל הארבעה ב"יועזר", "מול ים", "ארקדיה" ו"קלואליס", אבל אלו הן כבר מוסדות כה ותיקים במונחים ישראלים, שנדמה שכבר לא דחוף להם לחכך מרפקים בקרבות שין בשין.

יש מוסדות אלטרנטיביים משהו, כמו "קוצ'ינה תמר", "ג'וז ולוז", הבאסטה ובר היין של עודד זיו (הצמרת המועדפת עלי), אבל זו ממש מחתרת שאני מבטיח להתייחס אליה בהרחבה בהזדמנות אחרת. על איל שני כבר שוחחנו.

מנה במסעדת טוטו

"טוטו", כמו "רפאל", "כתית" ו"הרברט סמואל" של רושפלד, זה שיא הסטייל בשנים האחרונות. גורמה מעודכן, מתוחכם, כוחני ונוצץ. מטבח ים תיכוני מודרני, ישראלי אפילו אם רוצים להתפלסף, נוטף במיות וטלאים, תרד תורכי וברבוניות. יש כמובן גם אנטרקוטים של פרות שארולה, ואויסטרים מברטאן, אבל האוכל משחק אותה מכאן. לא ידוע עדיין מה זה בדיוק כאן, חומוס וסביח אם תשאלו אותי, אבל זה טעים מאד ולא בטוח שבניו יורק יש מנות כאלה. גם אם יש, מה שיש כאן מספיק לי, תודה ששאלתם.

בצהרי חמישי מלא כאן עורכי-דין מהזן היקר. 400 דולר לשעה גם אם בוהים בים. בית המשפט במרחק יריקה, והקהל נראה בצד המנצח. חליפות, אייפונים, ניתוחים פלסטיים יקרים לבנות הלוויה, אולי גם לגברים עצמם. פאואר לאנץ' אמיתי. זה מעניין, מלחיץ אפילו, אבל טרם נולד הפחד ששני וויסקי וחצי בקבוק קיאנטי לא פתרו.

העיצוב המכוער של הפתיחה פינה את מקומו כבר מזמן לאלגנטיות לא רשמית. תפריט היין מתפוצץ ממציאות. אם יש לכם חשבון ביתרת זכות ראויה בבנק, אוסף הסינגל-מאלטים קטן אבל או כה מהודק ומדויק שעוד נשוב אליו. ירון שלו מסתובב כמו תרנגול בין האורחים. תרנגול קרב. אבל הילד יודע להילחם. אין מה לומר.

בפרוסה השלישית שתקעתי בשלולית שמן הזית ותלולית העגבניות המרוסקות הניצבת במרכזה, הזכרתי לעצמי שלא באתי לאכול לחם, טעים וביתי ככל שיהיה. בבית שלי אין לחם כזה, אבל בכל זאת, בואו נרגיע. חצי בקבוק הקיאנטי קלאסיקו רזרבה 2005 מבית אנטינורי, התרוקן במהירות מדאיגה טרם שהגיעה המנה הראשונה.

אבל הנה הוא זז ממני סוף-סוף, הילד-שף , והשאיר אותי עם האוכל. לא קל להיפטר מרגשות התיעוב אל מי שכה מלא בעצמו, כמעט כמו מורו ורבו רפי כהן, אם לא יותר, פלוס שנאה מפעפעת אל המאסטר עצמו, שגם הוא לא ממש קשיש עדיין.

אבל האוכל של שלו מנצח אפילו אותו עצמו. לא הזמנתי את ניוקי הערמונים המהולל, תודה לאל, וגם לא משהו ממקרר הבשר המתפקע מאנטרקוטים שנראים מוברחים מרוב שהם מיושנים ומשוישים. לא רואים בשר כזה בישראל. אבל אני רק ביום השני של שמונת השבועות שגזר הרופא החדש. שמונה שבועות ללא בשר ועם הרבה הליכות ברגל, הכל במטרה להוריד את הכולסטרול שאגב די שעשע אותו. הרופא הצעיר הראה לי שלפי הבדיקה הקודמת מאוקטובר 2008, יש סיכוי של שני אחוז לחטוף התקף, שזה נמוך יותר מהסיכוי שאמות מבנג'י לא קשור טוב. ואין סיכוי כזה. אני לא קופץ בנג'י. אבל בכל זאת החלטתי לנסות. בעוד חודשיים נעשה בדיקת דם ונראה מה ייצא מכל זה.

מנה במסעדת טוטו

אז הלכתי על רביולי ארטישוק ירושלמי למנה ראשונה, מתעלם מהגבינות השמנות שעוזרות לו בוודאי בתוך הבצק. הרביולי הגיע על צלחת ענקית מכוסה בשמנת חמוצה ותרד טורקי, ועליהם היו מונחים כיסוני הבצק המגרים. שני מטבלים חריפים ליד, אחד שמזכיר קצת…ובכן..סחוג. משונה לא? אלוהים כמה טעים. בלי רוטב, מאד לא איטלקי. מאד מכאן. יופי של מנה.

נחתי והשארתי קצת יין לעיקרית. פלמידה לבנה עשויה מדיום עם לבבות ארטישוק ויוגורט כבשים. קצת חבל שהארטישוקים משומרים, ועוד בעונת הארטישוק. למרות שמדובר בשימורים הכי איכותיים בסביבה, איטלקיים, אנחנו בכל זאת מדברים על 128 שקל למנה. הרביולי עלו 72 אם תהיתם. לא זול כאן. עסקית של ראשונה ועיקרית בלבד, עולה 98 שקל, והאופציות לא היו מגרות כלל. אבל הדג היה עשוי בצורה מושלמת, ורוד מעט במרכז, לבקשתי, אחרי שהשף הציע, ואני כבר קצת שתוי ולא עשיתי עניין משימורי ארטישוק.

ביקשתי חשבון, אבל שלו שלח על חשבונו קנולי עם קצפת ותותים. לא אכלתי קנולי יותר מ-20 שנה, מאז שביקרתי ב'ליטל איטלי' בניו יורק ואכלתי אחד כזה עם מישהו שנראה כמו אח של מרלון ברנדו ב"הסנדק". זאת אומרת, כן אכלתי כמה כאלה אחר כך, אבל אלה לא היו קנולי. זה דווקא כן היה. אלוהים, שמישהו יזמין לי מונית.

הברמן הבין שאני מבין מה מונח מולי, והזמין אותי לכוסית סינגל מאלט בן שלושים. ברורה 1978. יש חיה כזו. נפלא, אבל זה לא השיא. לפני פיזור הוא כיבד אותי בספרינגבנק 2001. אני משוגע על הוויסקי הזה מקמפבלטאון, שלא ממש קל להשיג אפילו בסקוטלנד מכורתו. סינגל מאלט שהוא ז'אנר בפני עצמו. וויסקי בן תשע, הוא ילד אמיתי. אבל בכל הקשור לסינגל מאלטים קלאסיים כאלה, פדופיליה יכולה להיות חוקית. זה ממכר.

זה לא ניו יורק כאן, גם אם אפשר לשלם 286 שקלים לפני טיפ ובלי אחרונה, לצהריים. זה גם די מגעיל ומושחת לעשות את זה, ואני לא אנפנף בזה שזו העבודה שלי ושמישהו צריך לעשות אותה. אפילו אני לא בטוח שזה נכון. אבל זה קרה ואני מדווח.

בשבת התרוצצו הילדים בין העצים-אנשים של צדוק בן דוד, ואני חלמתי על עוד סיבוב בין הסינגל מאלטים של "טוטו". אתם יודעים מה, אני מוכן גם לנשנש משהו ליד.

קינוח במסעדת טוטו

ראשונה: שלולית שמן זית עם תלולית עגבניות מרוסקות ולחם

שניה: רביולי ארטישוק ירושלמי מכוסה בשמנת חמוצה, תרד תורכי ושני מטבלים חריפים

עיקרית: פלמידה לבנה עשויה מדיום עם יוגורט כבשים ולבבות ארטישוק

קינוח: קנולי עם קצפת ותותים

יין: קיאנטי קלאסיקו רזרבה 2005, אנטינורי

וויסקי: סינגל מאלט בן 30, ברורה; ספרינגבק 2001

ח.ג

* * *

‫

פסטה פפרדלה עם בוטארדו

‬

זה לא קוויאר לעניים. זה הרבה יותר. בלוינסקי קוראים לו בוטארדו. באמריקה בוטארגה. אבל העקרון זהה: צמצום, עישון וייבוש ביצי דגים למתצית המזוקקת שלהם שטעמם עובר ומשאיר חותמו בפרוסות דקות כנייר. בסיציליה טוענים כי בטוארגו כהלכתו מכינים מביצי נקבת הטונה. ואכן הלבנה הסיציליאנית הגדולה עדינה וטעימה, אך אין לה את הבעיטה של הבוטרדו הזול יותר, העשוי בדרך כלל ביצי בורי, או במקרה הזול, הרינג.

אפשר להערים על החברים ולהכניס אותו לכריך טוניסאי במקום אנצ'ובי. אפשר לפרוס לפרוסות דיקות ולאכול עם לגימות וודקה קפואה. אפשר להגניב למנות בסגנון גירוד כמהין טריות. גורפינקל בחר בנתיב הפסטה, המקובל אף הוא. בשום מקום הוא אינו קל להשגה. באגן הים התיכון יעקמו פנים, בעיקר בתל אביב ויתקעו מחיר מההפתעה.

באמריקה היה צריך לקרוע את האינטרנט ואחר כך למכור אחד מהילדים. לרוב תימדד הסחורה בגרמים בודדים. תהיה חנוטה בשעווה שביה ובין האוצר הבלום מפרידה ממברנה דקה ומגינה. חיצונית, זה יראה כמו ריאות שנתלשו מחזהו של מישהו. אם אתם מתכוונים למצמץ במחיר של 180 ש' ל-100 גרם, הרי שהאוויר דליל מדי עבורכם.

ר.מ

1/2 ק"ג פסטה פפרדלה ("דה צ'קו" נגיד)

1 כף צלפים כבושים בחומץ או מומלחים

1 כפית פלפל שחור גרוס

1/2 צנצנת רבעי ארטישוקים כבושים מסוננים (האיטלקית היקרה לא שימורים נחותים)

30-40 פרוסות דקיקות של בוטרדו

רבע פלפל ירוק חריף טרי פרוס דק

4 שיני שום קלופות וחצויות

רבע כוס שמן זית

פרמזן מגורר בפומפיה גסה

מרתיחים הרבה מאד מים בסיר. מוסיפים כפית מלח. מבשלים את הפסטה לפי הוראות יצרן, מינוס דקה.

בינתיים מחממים במחבת את שמן הזית, מטגנים קלות את השום. מוסיפים את הפלפל הירוק, הצלפים ואחריהם את הארטישוקים המסוננים,הפלפל השחור. מערבבים דקה.

מסננים את הפסטה. מערבבים אותה לתוך הרוטב על האש. מורידים מהאש. מערבבים פנימה בוטרדו. מפזרים מעל פרמזן ומגישים.

(זו מנה שאני מכין לענת אישתי רק בלי הבוטרדו. אלרגית לדגים כנראה).

איור: נעמי ליס מיברג

‫

סרט אוכל / Merde

‬

סרט היין האולטימטיבי Sideways, אחראי עד היום להתנפלות התיירותית על מחוזות היין של קליפורניה: נאפה, סונומה, ליוורמור ואחרים. היקבים מתפקעים מתיירים והסיכוי שלכם לאכול ב-French Laundry המיתית של תומס קלר, זהה בערך לסיכוי שלכם לאכול ב"איל בולי" הסגורה של פראן אדריה.

כרזת הסרט Bottle shock

בכביש אחד קצר יחסית במרכז נאפה, אתם יכולים לבקר בכמה מהיקבים הגדולים, כמו "קופולה", "אופוס1", "מונדבי", "ברינג'ר" ואחרים. מהיבט אחד של הסרט טרם החלימה קליפורניה. כאשר חובב היין המתוסכל פול ג'יאמאטי, מסביר כמעט בצעקה שהוא אינו מתכוון לשתות יין מרלו לחברו תומס היידן-צ'רץ', הוא חרץ למעשה את גורלו של זן המרלו בקליפורניה. השבוע מכרו סוחר היין שלי, www.bountyhunterwine.com ואחרים, מרלו של Duckhorn המיתולוגי, בפחות מ-20 דולר. בקבוק קברנה סובניון שלDuckhorn , עולה 100 דולר ויותר.

Bottle Shock המצוין בהשתתפות אלן ריקמן, דניס פארינה, ביל פולמן ואחרים, החזיר סומק ללחיי קליפורניה. הסרט, המבוסס של ספרו התיעודי של העיתונאי ג'ורג' טייבר, מספר את סיפורה של תחרות היין העיוורת צרפת-קליפורניה מ-1976, תחרות שבה ניצחה קליפורניה את צרפת היהירה כמעט בכל הקטגוריות.

ריקמן, בתפקיד סנוב בריטי מאנפף שהוא בעל חנות יין קטנה ואיכותית בפריז, מתחיל לשמוע על התרחשות היין הגדולה בקליפורניה של אמצע שנות ה-70', ומחליט לבקר באיזור בעצמו כדי לטעום את היינות. מסעו עולה בהצלחה, שכן היינות מצוינים, והוא מתקשה להודות שאיכרים אמריקאים גסי רוח, מצליחים להפיק יין כה איכותי. יכול להיות שהאגדה מבלבלת את המציאות, אבל זה השארדונה של "שאטו סט. הלנה", שהופך ללהיט הגדול, חוץ משתי בעיות: הבעלים, ביל פולמן, מסרב להשתתף בתחרות; והשארדונה הזהוב שלו מחביות האלון, סובל מתופעה מוזרה; אחרי כמה זמן בבקבוק מעכיר היין, תופעה החולפת מעצמה.

סופו של סיפור שהיין, כמו קליפורניים אחרים, מגיע לצרפת, וזוכה בתחרות. Merde. זה האירוע המכונן שהחל את פנומן היין הקליפורני שלא חלף עד היום. הבעיה היא שמחיריהם של יינות קליפורניה האיכותיים של היקבים ההיסטוריים, חצו ברובם את רף ה-100$ לבקבוק, מה שהופך את החוויה לנדירה למדי.

Bottle Shock, Director: Randall Miller

‫

יין ישראלי / "המערה"

‬

כמה פעמים אפשר להגיד "קסטל" מבלי להיחשד כמתנשא. הכוונה היא כמובן לא למוניות ליין של אלי בן זקן.

יין המערה

מה שייתפש כהתנשאות מנותקת לגמרי מהכלכלה והמצב ושום מינוס בבנק לא יבוא כאן להגנתי, הוא בסך הכל ניסיון נואש למצוא יין ראוי שיוכל ללוות את ארוחות הערב מבלי לקרוע לי את הכיס ואת החך.

כמובן שהיינות של בן זקן אינם עונים על הדרישה הראשונה בשום פנים ואופן. אין שום דרך אחרת לתאר אותם מאשר כיקרים. אלא מה, יינות "קסטל" הם כמעט היחידים בארץ שיודעים להרשים באלגנטיות שלהם ולא רק בכוחם. וכך נותר מי שאוהב לשתות יותר מכוס אחת עם הפסטה שלו בערב, יותר מחצי תאוותו בידו מול מפלצות התהילה של הייננות הישראלית החדשה. יינות שאף פרס שהם זוכים בו – ויש רבים כאלה בזמן האחרון – לא יהפוך אותם לידידותיים יותר למשתמש כבד כמוני שאוהב שהיין שלו מתעלל בו קצת, כמו שעושים יינות פינו נואר מבורגון, עוד פתרון כלכלי מופרך למדי, או יינות קיאנטי פשוטים.

* * *

מה יעשה מי שרוצה להיות פטריוט? הבשורות הטובות מעטות. הוא יכול להמשיך להיצמד ל"סגל" הרגיל, אולי היין העממי הטעים בישראל זה שנים רבות, או שיצטרך להשקיע מעות לא מעטות בשביל לקבל בקבוק שיתנהג כאילו הוא ממש ההפך מהכסף ששילמת עבורו.

יין כזה הוא "המערה". יקב "המערה" הוא בעצם יקב וירטואלי. הוא לגמרי קיים והוא אפילו נראה, כמו שיכול לרמוז שמו, כמו יקב אמיתי, מערה טחובה ולחה. אבל בעל הבית הוא יקב אחר, כמעט מפלצתי במונחים מקומיים, יקב ששמו נקשר במשך שנים רבות לכל דבר חוץ מאשר יין איכותי.

יקב "בנימינה" סבל במשך שנים מדימוי – מוצדק, מה לעשות – של יצרן ענק של יינות רעים.
גם אחרי שנרכש על ידי בעלים חדשים ונמרצים והפך מ"אליעז" ההיסטורי ל"בנימינה" של היום, לא השתנו הדברים מהר. יין, מה לעשות, הוא עסק איטי למדי. בזה חינו.

הבעלים החדשים, יאיר לרנר ודני דימבורט, לא נראו כמו שיא התחכום בעצמם. דימבורט ולרנר הם מפיקים ישראלים העושים חיל בהוליווד בסדרה אין סופית של 'בי מוביז'. בינתיים הספיקו דימבורט ולרנר למכור את היקב לזכי שלום, מבעלי רשת השיווק 'חצי חינם', מהלך שגרר אחריו גל שמועות שהמרכזית שבהן היתה ששלום קנה את היקב בשביל הנדל"ן שעליו הוא יושב. בתגובה, שפך שלום מיליוני שקלים נוספים ביקב והשלים בכמה חודשים את השיפוץ שלקח לחברים מהוליווד שנים.

* * *

מי שניהל את הענינים בארץ, גם בתקופת לרנר-דימבורט וגם כיום, התגלה כהפתעה גדולה. אילן חסון, איש צעיר, אחד המנכ"לים הצעירים בארץ, לא נראה כבחירה קלאסית להפוך יקב כושל למשהו קצת יותר אינטליגנטי. איש נמרץ, קצת יוצירתי מדי, ריננו הנשמות הטהורות, ויש הרבה כאלו בענף היין.

אבל מנכ"ל לא עושה יין. מנכ"ל קונה ציוד, חוכר כרמים ובוחר יינן. ואת זה עשה חסון למופת. הוא שידרג את היקב המתפורר, חכר כרמים בגליל ובכל פינה שווה אחרת בארץ היין המתעוררת, ושכר את שירותיו של ששון בן-אהרון. איש נחבא אל הכלים, צנוע בעולם של אגואים מנופחים וללא רקורד מרשים במיוחד. בתחילה זה נראה כמו עוד פיאסקו מבית היוצר של מה שהיה פעם בית חרושת לבשמים של הברון רוטשילד. לאט החלו אנשי "בנימינה" לשחרר אל השוק יינות הגונים למדי. אל בן-אהרון השקט הצטרף אסף פז, כוכב של ממש בשמי היין הישראלי, שהספיק בלא הרבה שנים לעבור ביקבי "תשבי" ו"כרמל" הגדולים ולהקים עם אחותו ובעלה יקב בוטיק שהפך בן לילה לבון–טון של אצולת היין המקומית – "יקב ויתקין".

פז ובן-אהרון מפציצים את השוק בשנתיים האחרונות ביינות שנדמה שמאיימים לשנות כאן את כללי המשחק ולצרף בסופו של דבר עוד יקב אחד, והפעם ענק, אל "קסטל", האירופאי היחיד שלנו בסגנונו וטעמו. לא תמיד זה מצליח, אבל יין "המערה", מיקב "המערה", הוא בעצם סדרת ייצור יוקרתית במיוחד של "בנימינה".

התערובת המוצלחת של קברנה סוביניון, מרלו ופטי ורדו, לוקה, כרגיל, רק בדבר אחד: מחיר מנופח למדי. מעבר לכך מדובר ביין רגוע, לא מתוק מדי כדרכם של יינות ממקומות חמים כמו ישראל, אפילו קצת חמוץ בפינות.

ואם לא אסתכן בנחרות בוז מצד עמיתי המבינים הבכירים, מדובר לטעמי ביין אלגנטי למדי. אולי לא בעל חיי מדף ארוכים מספיק, אבל בהחלט אלגנטי. אחד שכיף יהיה לאכול לידו צלחת פסטה ברוטב עגבניות. ניסיתי. אם רק היה עולה מאה שקל פחות.

ח.ג

איור: נעמי ליס מיברג

‫

Grilled Ratatouille

‬

אולי בגלל הימים המעטים בשנה שבהם אפשר לעמוד ליד הגריל הלוהט מבלי לקבל צריבות קר, חודשי הגריל המעטים כה נחשקים ואהובים. האקלים מגדיל את רפרטואר מתכוני הגריל, שזה דבר נהדר. חסכון ממשי בזמן הכנה; פחות שטיפת תבניות וכלים; ובעיקר הטעם המעושן והחריף. לכן יתפרסמו כאן מתכוני גריל רבים, אך לא בלעדית.

ר.מ

2 medium zucchini, halved lengthwise
2 medium yellow squash, halved lengthwise
2 eggplants, halved lengthwise
2 red bell peppers, stemmed, seeded and quartered
2 yellow bell peppers, stemmed, seeded and quartered
2 red onions, quartered
1 basket cherry tomatoes
½ cup plus 2 Tbs. olive oil
Salt and pepper
4 cloves garlic, minced
3 Tbs. finely chopped oregano
¼ finely chopped parsley

Preheat grill.
Place the zucchini, squash, eggplants, peppers, onions and tomatoes in a large pan or baking dish, add ½ cup olive oil and toss to coat.

Season with salt and pepper.
Grilled the vegetables for 5-6 minutes, with the grill open, turning halfway through the cooking time.
Remove the tomatoes, cover the grill and cook about 3 more minutes.

Put the tomatoes in a large bowl.

Transfer vegetables to cutting board and chop coarsely.Combine them with the tomatoes. Add the remaining olive oil, garlic, oregano and parsley and add salt and pepper. Serve.

רון מיברג מבשל וטועם עם אביו.

‫

ציטוט/ "החטא השני" מאת לורנס סנדרס

‬

הם פתחו במתאבן קוויאר, שכולם ידעו שהוא למעשה דג הפיקה, אך לא היה אכפת להם. לזה הוסיפו הנשים שמנת חמוצה, בצלים כתותים, צלף ונתחי לימון. היה גם סלט עגבניות מתוקות ועולש בשמן. אחרי זה הוגש האווז הצלוי בנוסח לונדון ותפוחי האדמה בתוספת אפונים טריות וקערת עלי תרד חמים את נתחי בשר חזיר.

החטא השני

אדוארד איקס דילייני קם לחלק את הבשר ושאל, "מי רוצה את השוק?", ולמשמע דבריו פרצו מוניקה ורבקה הירש בצחוק. דילייני הביט באשתו בחשד.

"את אמרת לרבקה שזה בדיוק מה שאומר, מה?", האשים אותה.

הארוחה הייתה טובה, והערב היה נעים. ליד השולחן התנהלו שתיים, שלוש ואפילו ארבע שיחות בעת ובעונה אחת. על צלי לונדון אמרו שהוא קשה במקצת, אבל טעים. הכל ביקשו תוספת, וזה גרם נחת לטבחית. הסלט נעלם כולו, וכמוהו בקבוק היין הצונן. תפוחי האדמה, האפונים והתרד נאכלו גם הם בתיאבון, וכאשר הוגשה לשולחן העוגה לקינוח, כבר עייפו הסועדים ודיבוריהם התמשכו בעצלתיים.

הנערות נשקו למוניקה, לרבקה ולאביהן נשיקת לילה טוב, לחצו בחגיגיות מבודחת את ידו של אבנר בון, ונטלו את נתחי העוגה ואת כוסות החלב שלהן איתן למעלה לחדרן. דילייני נע סביב השולחן, מוזג קפה. הוא עצר ליד אשתו, נרכן אליה ונשק על לחיה.

"ארוחה נהדרת, יקירה", אמר.

"באמת נפלאה, גברת דילייני", אמר בון בהתלהבות.

"אני שמחה שנהניתם", חייכה אליהם בשמחה. "והיכן סעדתם צהריים?".

"באיזו מסעדה מטונפת", אמר בון.

"אסור לכם לאכול במקומות כאלה", אמרה להם רבקה בחומרה. "מקבלים לפחות צרבת, אם לא אולקוס".