צילום: גליה שיזף

לפני ארבע וחצי שנים חוויתי התמוטטות קצרה. נפרדתי מחברה שלי והרגשתי חסר כיוון יותר מאי פעם. נסעתי לחופשה בארצות הברית. כשחזרתי, עבדתי שבוע ברצף. אחר כך ישנתי במשך יומיים, ואז שוב לא הצלחתי להירדם. בפעם הראשונה בחיי לא הייתי מסוגל לקרוא אפילו עיתון, והמחשבה על בהייה בטלוויזיה היתה בלתי נסבלת עוד יותר. בחמש וחצי בבוקר קמתי מהמיטה לתוך השחר הדלוח של תל אביב. לא ידעתי מה לעשות. אז יצאתי לרוץ.

אני יכול לאתר כמה נקודות ציון נוספות שבהן התחלתי לפתח אובססיה לרעיון המרתון. אחת מהן היתה כמה חודשים לפני אולימפיאדת אתונה, כאשר נשלחתי מטעם מוסף 'אקשן' ז"ל של "מעריב", לראיין את אסף בימרו, אלוף ישראל.

בימרו, עולה מאתיופיה, היה טיפוס קטן, לדעתי עם נטייה קלה לדיכאון. הוא עבד כמדריך באיזה מוסד שיקומי, והתאמן במקביל. היחס שלו למרתונים היה ענייני לחלוטין: מבחינתו זו היתה כמעט עוד עבודה. הוא בכלל חלם להיות כדורגלן, ורק מורה להתעמלות בבית הספר גרמה לו לשנות כיוון. לא ברור אם הוא זוכר אותה לטובה על כך.

הריצה עצמה, הוא אמר, היא פשוט סבל, והדבר הכי גרוע זה שאתה אף פעם לא יודע איך תסיים אותה, אם בכלל. חודש קודם לכן, סיפר, נשבר אחד המרתוניסטים הישראלים בקילומטר ה-35 באליפות אירופה, ומנע מכל הנבחרת מדליה קבוצתית. בימרו אמר שבריצה, כל כאב קטן הופך בהדרגה לבלתי נסבל. אפילו אם הוא מתחת לציפורן. וואו, חשבתי. זה משהו ששווה לעשות.

לפני שלוש שנים, בתחילת השנה, רשמתי לעצמי את הדברים שהייתי רוצה לעשות ב-12 החודשים הקרובים. "לרוץ את מרתון טבריה" היה די גבוה ברשימה. ביום חמישי האחרון, באיחור של שנתיים, סיימתי את המרתון. בזמן שאני כותב, אני עדיין מרגיש את הכאב מתחת לציפורניים.

המרתוניסט והסופר היפני הרקי מורקמי כתב ספר סמי-אוטוביוגרפי על ריצה שנקרא, תוך השאלה מריימונד קארבר, "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" (What I Talk About When I Talk About Running), ובו הוא מנסה להסביר את הקשר שנוצר אצלו בין הכתיבה לריצה (המפתח, כמה יפני מצידו, הוא משמעת). אבל האמת היא שקשה למדי להסביר למי שלא רץ, על מה אנחנו מדברים כשמדברים על ריצה. כשאמרתי לאנשים שסיימתי מרתון, הרבה שאלו אותי באיזה מקום הגעתי. עבור מי שאינם מקצוענים, השאלה הזאת חסרת משמעות.

הריצה היא עניין אישי לחלוטין, וההתמודדות היא רק עם עצמך. תוצאת הריצה חשובה מאוד – אבל רק בתור אינדיקציה למיצוי היכולת האישית, לרמת המחויבות ולמאמץ שהושקעו. תוצאה של ארבע וחצי שעות עבור אדם מסוים היא מצוינת. עבור אחר, שלוש שעות וחמש עשרה דקות הן כישלון. זה לא נכון ש"כל מי שרץ – ניצח", אבל בין 1,500 רצים במרתון טבריה, או 10,000 בריצת עשרה קילומטרים של נייקי, אין חשיבות לשאלה אם סיימת במקום ה-8,234 או ה-235. המדידה היא תמיד יחסית, ובמבט לאחור: מה היתה התוצאה מול ריצה הקודמת? מה עשית הפעם כדי להגיע לשם?

עוד משהו שחשוב לדעת: בהיעדר בעיות בריאותיות, מרבית האנשים מסוגלים לרוץ מרתון. חלק גדול יכולים גם הרבה יותר (עוד נגיע לזה), אלא שקשה מאוד לסיים 42 קילומטרים של ריצה על הרגליים בלי לחצות סף מסוים של מחויבות, בעיקר באימונים בחודשים שלפני התחרות.

תיאורטית, לא היתה צריכה לי להיות שום בעיה עם זה: אין לי ילדים, עיתונות היא עבודה נוחה וגמישה יחסית, ותמיד היו מסלולים טובים לריצה לא רחוק מהמקומות שבהם גרתי. אלא שכשצריך לרוץ ארבע-חמש פעמים בשבוע, גם בחודשים לא נעימים כמו אוגוסט או פברואר, פתאום צצות סיבות טובות לא להתאמן: מחלה. חופשה בחו"ל. חודש חורפי במיוחד (אני סובל מאוד מקור). המונדיאל. שוב ושוב התחלתי להתאמן, בלי להגיע לשום מקום.

יותר מכל, הבעיה היתה אורח החיים שלי: במשך שנים הייתי יוצא עם חברים כשלושה ערבים בשבוע. בימים אחרים, עבדתי לתוך הלילה. קמתי מאוחר (מיתרונות המקצוע: בעיתונים מתחילים באמת לעבוד רק אחרי 12), שתיתי הרבה, עישנתי קצת, והיו גם דברים מזיקים יותר. כל הדברים האלו לא היו משהו שרציתי להיפטר ממנו.

לא חלמתי לרוץ מרתון כדי להוריד במשקל, או כדי "לעשות שינוי" בחיים. לצאת לשתות, ללכת להופעה או למסיבה במועדון; אלה הדברים שאני הכי אוהב לעשות גם היום. הבעיה היא שאחרי ערב של בירות וצ'ייסרים, הדבר האחרון שאפשר לעשות, זה לקום בשש בבוקר לרוץ 14 קילומטר. זה מתחיל בללכת לישון יותר מוקדם ויותר פיכח, אחר כך צריך להימנע מנסיעה לחו"ל בשבוע אימונים חשוב, ומתישהו מגיע היום שבו אתה מוותר על משהו שבאמת מאוד רצית בשביל לרוץ. זה גם הרגע שבו מתוודעים לעובדה שעם כל מועדוני הריצה וקבוצות התמיכה, מדובר בתחביב מאוד בודד.

* * *

הרבה לפני שפורסט גאמפ תפס בעלות על הריצה בתרבות הפופולרית, סימל הספר (ואחר כך הסרט) "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים", ריצה מהי. לרוץ זה קודם כל לברוח, מהמשטרה או מעצמך. זו פעולה שהיא לחלוטין חסרת תכלית, אבל ההתמדה בה הופכת לרעיון עצמו, ובסוף היא גם מעניקה הזדמנות לגאולה.

הגרסה הקולנועית ל"בדידותו", עם טום קורטני בתפקיד הראשי, היא אחד מסרטי הקיצ'ן סינק המפורסמים והמוצלחים ביותר, וכמו בדקות הסיום של "400 המלקות" של טריפו, היא הופכת את הריצה למטפורה הגדולה של חיי מעמד הפועלים. שני הסרטים היפים האלו מסתיימים בסצינה ארוכה ופואטית מאוד של ריצה, ולמרות ההבדלים ביניהם – ב"400 המלקות" הילד בורח מהמוסד הסגור אליו נשלח; ב"בדידותו" מדובר בתחרות ספורט – מתקבלת בשניהם התחושה שהגיבור, כמו בביטוי באנגלית, is running for his life. המקום שממנו באים המשתתפים במרתונים היום שונה מאוד כמובן, אבל אני רוצה להאמין שנשמרת בהם משהו מהתחושה הראשונית ההיא של הריצה הארוכה. אתה רץ, אתה בחיים.

ערב לפני המרתון, הגעתי לטבריה. במלון "גולדן טוליפ" נערכת ארוחת פסטה לכל המשתתפים. רמת האוכל דומה למטבח צבאי, ומאות האנשים בחדר מזכירים לי בעיקר את המילואים שלי, פרט לכך שמבחינה פיזית, במקום כרס וזיפים, רובם טיפוסים רזים עם זרועות גפרוריות ושרירי רגליים מפותחים. הדבר הראשון שקופץ לי לראש, הם ההבדלים בינינו (לא במובן הפיזי – גם אני כחוש למדי). האנשים בחדר נראים לי כמו בעלי משפחות מהפרברים, עם עבודה משרדית מסודרת ואורח חיים נוח. רוב מוחלט של גברים, כמות לא פרופורציונלית של דתיים, שיחות על עבודה.

אני חושב לעצמי שבחיים של חברי מועדון הריצה כוכב יאיר-צור יגאל, ש-36 מהם הגיעו למרתון, בטח אין בעיה לשלב אימונים. הם קמים בחמש, יוצאים לשדות, חוזרים בשבע, מקלחת, שלום לילדים ולאישה, והופה ברכב הליסינג למשרד. הריצה בשבילם היא תחביב בורגני, תוצאה של עודף זמן וכסף. אצלי, עם המהומה שהיא היומיום שלי, זה אחרת, ולכן קשה לי.

מדובר כמובן בקשקוש מוחלט. המחויבות לריצה פוגעת בכל אחד בנקודות היקרות לו. הוויתורים בלתי נסבלים באותה מידה. אחרי שבוע במשרד, כולם שונאים לקום מוקדם בשבת בבוקר, וזה לא נעים לאיש להתרסק בערב על הספה בבית במקום לבלות עם המשפחה. לפנות את הזמן לאימונים, למרות הילדים החולים והבוס, זו בעיה גם בצור יגאל וגם בתל אביב. זה, אגב, דבר שמעט מאוד אנשים מבינים: שיותר מהמאמץ הפיזי, ככל שהאימונים מתקדמים, הריצה הולכת ותופסת זמן גדול יותר מהשבוע.

צילום: גליה שיזף

האימונים עצמם נעשים ארוכים עד כדי תסכול, ונראה שהם תמיד באים על חשבון הדברים הכי אהובים בשבוע. אחרי שסיימת להילחם בתירוצים לא לצאת – עייפות, כאב גרון, אירוע משפחתי/חברתי, תוכנית טלוויזיה, מחסור בשעות שינה, מזג אוויר נהדר שמתאים לפיקניק או סופת ברד, ועד לרציונליזציות כמו "עכשיו דווקא יועיל להפחית עומס" – אחרי כל זה, הריצה עצמה לוקחת שעה-שעתיים, אחר כך צריך לחזור הביתה ולעשות מתיחות, ומקלחת, ולאכול משהו, ויש גם עוד איזה שעתיים של התאוששות שבהן אתה באנרגיות נמוכות במיוחד. תכפילו את זה בארבע-חמש פעמים בשבוע, וזה יוצא כמו לקחת עוד עבודה בחצי משרה לפחות.

ההשפעה הגדולה ביותר היא על סופי השבוע. בחודשיים לפני המרתון כמות הקילומטרים עולה, ואיתה משך הריצה, ההכנות אליה וההתאוששות ממנה. כל שבת חצי מרתון ויותר, כעשרים קילומטרים, אחר כך עשרים וחמישה, ושלושים, ושלושים וחמישה. יותר משלוש שעות ריצה. מאמץ כזה צריך לקחת בחשבון יומיים מראש. יום לפני הריצה צריך לאכול ולשתות היטב – אבל לא יותר מדי. ללכת לישון מוקדם. אפשר לשכוח ממועדון בשישי בערב או מטיול בשבת.

רצתי אחרי הצהריים על החוף בתל אביב. בחורות בבגד ים וגברים עם כוס בירה וסיגריה, לפעמים ג'וינט, הסתכלו בשקיעה. תיירים מטיילים על החוף. ריח של דגים ב"מנטה ריי", אנשים עם כלבים וצלחות מעופפות על חוף עלמה. משחקים שש-בש בבננה ביץ', אוכלים צ'יפס בנמל. ואתה רץ. דרך פארק הירקון, אצטדיון רמת גן, רמת החייל. עד שאני חוזר לחוף של תל אביב, הערב יורד והשבת נגמרה.

בהדרגה, הופכות הריצות הארוכות פחות למאבק ויותר למדיטציה. במשך שעות, הגוף חוזר על אותה פעולה, בקו ישר וברמת מאמץ בינונית-גבוהה. אחרי שעה בערך, הראש מתרוקן מהמהומה. מחשבות עוברות באופן ספונטני, ואתה מרגיש נינוח, חד וממוקד. הכאבים נעלמים מהרגליים, התנועה הופכת טבעית. במקום לרחם על עצמך, כמו שעשית בדקות הראשונות אחרי היציאה מהבית, אתה חש התעלות. ברגעים כאלו, נדמה שהיית רוצה להמשיך לרוץ לנצח.

* * *

ויש גם אנשים שעושים את זה – רצים בלי הפסקה. כשמתחילים להתאמן קשה לסיים חמישה קילומטרים, אבל צריך לזכור שמרתון הוא רק תחילת המיצוי של היכולת האנושית. בארצות הברית לבדה יש כ-10,000 רצי אולטרה-מרתון (המוגדר ככל דבר שהוא מעל מרתון). זה יכול להיות משהו עוד הגיוני יחסית כמו 62 קילומטר או 100 קילומטר, עד למרוצים חולניים למרחק 100 מייל, או מירוץ 24 שעות, שבו המנצח הוא מי שצבר הכי הרבה קילומטרים. יש צרפתי אחד שחצה את כל אסיה כשהוא עובר בכל יום מרחק השקול למרתון.

צילום: גליה שיזף

מ-1977 מתקיים בארצות הברית מירוץ "בדווטר" (badwater) ל-215 קילומטר, המתחיל בעמק המוות בקליפורניה ונגמר בגובה שני קילומטר וחצי בהר וויטני, איפה שהחמצן הדליל מקשה גם על מי שסתם יוצאים לטיול.

האנשים שמשתתפים במירוצים הללו אינם אתלטים אולימפיים מקצוענים, אלא טיפוסים נורמליים (טוב, נורמליים זו לא המלה הנכונה) שהתמכרו לריצות. לרבים מהם יש עבודה רגילה. אחרי שנים של אימון, השלד והשרירים שלהם מסוגלים לעמוד במאמצים האיומים האלו, אבל השאלה המטרידה יותר היא כיצד הם עומדים במאמץ הנפשי. לפעמים זו פשוט התמכרות.

ב-1999 פירסם האולטרה מרתוניסט מייקל פינקל כתבה שעסקה בחברי כת "השיגעון האלוהי"" מבולדר, קולורדו, הרצים בשבוע מרחקים שבין 120 ל-250 קילומטרים (רץ רגיל שמתאמן למרתון יגיע ל80-120 ק"מ בשבועות האינטנסיביים ביותר שלו). הגורו של ה"שיגעון האלוהי" היה מארק "יו" טיזר, שפיתח תיאוריה פילוסופית העוסקת בקשר שבין גוף ונפש בתנאים של אימונים קיצוניים ומחסור בשינה.

מייקל פינקל זכה להצטרף לריצת בוקר קלילה – 48 קילומטרים – עם חברי "השיגעון האלוהי". כמה שעות מאוחר יותר הוא נכח במסיבה של חברי הקבוצה. ערב שתייה פרוע, שהתפתח במהירות לאורגיה בניצוחו של הגורו. במשך שנים בלטו חברי "השיגעון האלוהי" בסצינת האולטרה מרתון בארצות הברית, אולם בשנים האחרונות ירדה קרנם. "יו" טיזר עדיין מתגורר בבולדר, ולפי מה שקראתי לאחרונה, סגנון חייו לא השתנה בהרבה מאז הניינטיז.

אגב, לפי פינקל, רוב חברי ה"שיגעון האלוהי" היו נשים. העובדה הזאת מתיישבת היטב עם כמה מחקרים שלפיהם ככל שעולה מרחק הריצה, מתקרבת היכולת של נשים לזו של הגברים, ואפילו עולה עליהם. בניגוד למרתונים, באולטרה-מרתונים אין הפרדה בין קטגוריות לנשים ולגברים, וב"באדווטר" המנצחת בשנים 2003-2002 היתה אמריקאית בשם פאם ריד. במרתונים בישראל אין הרבה נשים, מה שגורם לי לחשוב שאנחנו עדיין רצים מהסיבות הלא נכונות.

* * *

בשעות שלפני ריצות גדולות, התחושה העיקרית שלי היא פחד, שמתבטא בהרגשת חולשה כללית ובריצה תכופה לשירותים (תוצאה גם של שתייה מוגברת). אסף בימרו צדק: אתה לא יודע איך תסיים את הריצה. לפעמים מסיימים בהליכה, לפעמים לא מסיימים כלל. במהלך שלוש-ארבע שעות של מאמץ, משבר הוא בלתי נמנע. החולשה הגופנית תוביל בהכרח למחשבות רעות. המחשבות יתרמו לחולשה.

ברגע מסוים עלולה להגיע נפילה מוחלטת, בבת אחת, של הרוח ושל הגוף, המכונה "הקיר". בפעם הראשונה פגשתי את הקיר באימון של 32 קילומטר.

ערב, היה לי קר, והייתי בנקודה הרחוקה ביותר מהבית, אי שם ברמת החייל. רגע קודם לכן רצתי בלי בעיה, ופתאום כל צעד הפך לסיוט. בלי כסף או טלפון, במרחק שעה ריצה מהבית במקרה הטוב, הסיבה היחידה שהמשכתי, היתה שלא חשבתי על שום רעיון טוב יותר.

השעות הקשות בריצה, באימונים כמו במרתון, מלוות במחשבות עגומות. כל אחד פוגש את הצד השלילי באישיות שלו. אצלי התחושה העיקרית היא שכל המאמץ הזה הוא לריק. שלמעשה, לשום דבר אין משמעות – בטח שלא לריצת מרתון. אני נזכר בתגובות לעניין הריצה שהביכו אותי. פעם ראיינתי את במאי הקולנוע הנהדר וורנר הרצוג. בהקשר אחר לחלוטין, העיר הרצוג שג'וגינג הוא תחביב מוזר. לא יכולתי שלא להסכים.

פעם אחרת, אחרי ריצת נייקי בתל אביב שבה השתתפתי, ראיתי הערה ברשת בגנות האירוע. משום מה, לקחתי אותה באופן אישי מאוד. אחרי ההיזכרות בכשלונות בריצה, אני נזכר בכשלונות אחרים בחיים. בהערות מעליבות מעורכים. בטעויות בכתבות. במקומות שבהם אכזבתי את עצמי. ברגעים האלו, בהם המאמץ נראה איום וחסר תכלית, אני שונא את הריצה בלהט.

* * *

מרתון טבריה מלא ברגעים קשים מהסוג הזה, ולא רק עבורי. החום המפתיע השנה, השפיע על כולם לרעה. יש כל מיני פתרונות פיזיים לעניין הזה (ג'ל אנרגיה, כדורי מלח, שינוי קצב), אבל העניין הפסיכולוגי חשוב לא פחות. לאנס ארמסטרונג אמר פעם שהמוטיבציה שלו באה גם ממקומות שליליים. זה נכון. מעבר לכך, אני מנסה לחשוב על אנשים מעוררי השראה.

צילום: גליה שיזף

אני נזכר ביוסי מלמן, כתב המודיעין של עיתון הארץ, שרץ חצי מרתון עם התקף לב קל. איזה טירוף. אני נזכר איך ראיתי בטלוויזיה לראשונה את גבריאלה אנדרסן-שייס צולעת לקו הסיום של מרתון לוס אנג'לס 1984. זו היתה הפעם הראשונה שנערך מרתון נשים באולימפיאדה, ואנדרסן-שייס, מדריכת סקי במקצועה, פשוט חטפה מכת חום. היא נכנסה להקפה האחרונה באצטדיון מעוותת לחלוטין, גופה מוטה הצדה. נראה שהיא הולכת למות בכל רגע, אבל איכשהו היא הגיעה לקו הסיום, ואז התמוטטה. הייתי בן עשר כשראיתי את זה, לבד בלילה בסלון של סבא וסבתא שלי, שם נשארתי ער לראות את המשחקים. באלפי השעות שביליתי מול ספורט בטלוויזיה מאז, לא היה משהו שדמה לזה.

אנשים מתמוטטים בכל מרתון. השנה מתו שלושה אנשים במרתון בדטרויט. בסוף מרתון טבריה ראיתי בחור הולנדי שוכב על הרצפה, קצף יוצא מפיו. אחר כך הוא סיפר לי שהחום חיסל אותו, אחרי שכל החודשים האחרונים הוא התאמן בשלג. כמה דקות לפני שסיימתי בעצמי את המרתון, שני רצים נפלו במאתיים מטרים האחרונים. אחד מהם עוד ניסה לקום ולהגיע לקו הסיום, רק כדי להתמוטט שוב.

חודשים של הכנות ושלוש וחצי שעות של מאמץ קיצוני הסתיימו עשרים שניות מוקדם מדי. במובן מסוים, אני מקנא ברצים האלו. בניגוד לי, ולכל האחרים שסיימו את הריצה כשהם עדיין יכולים לנשום, מי שהתעלפו מטר לפני הסיום, יכולים לומר שהם באמת לקחו את הדבר הזה עד הסוף.