הלובסטר סדום (צילום: יואש פלדש)

שני עותקים של "אות מאבשלום", ספרה החדש, הכבד, של נאווה מקמל-עתיר, מונחים על מכסה האקווריום. שניהם נוראיים באותה מידה. שניהם אמורים למנוע מהלובסטר לצאת מן האקווריום. שניהם כנראה ייכשלו. אם לא יקרה שום דבר חריג, הוא יחיה לנצח.

בניגוד לבני אדם ולרוב היצורים, לובסטרים אינם מזדקנים. אין להם מנגנון השמדה עצמית. כל מערכות החיים שלהם מתפקדות באותו אופן מרגע בקיעתם על בטנה של אמם ועד מותם. קצב הגדילה שלהם קבוע. ובאמת, מדי פעם מוצאים בים לובסטרים מפלצתיים בני עשרות שנים. באפריל בשנה שעברה, למשל, נתפס בננטקט, מסצ'וסטס, הלובסטר בובה, במשקל של כ-10 ק"ג ובגיל מוערך של מאה שנה. פעילים סביבתיים ניהלו מאבק להצלתו של הלובסטר, שנולד כאשר זיגמונד פרויד פירסם את "הנס הקטן – אנליזה של פוביה בילד בן חמש", עבר שתי מלחמות עולם, את אומת הדאנס של שנות ה-90' ואת בחירתו של ברק אובמה. הם לא הצליחו.

בובה נמכר לסטוארט "ביג סטו" סילבה – אגדה מקומית שזכה בלא מעט תחרויות אכילה של נקניקיות – במחיר של 176.67 דולר.

"אני לא מרגיש כל כך טוב עכשיו", אמר סילבה לעיתונות המקומית בניו-בדפורד לאחר שזלל את החיה הזקנה, "היה צריך לטבול את הבנזונה בהרבה מאוד חמאה".

לובסטר אחר, בן 140, היה בעל מזל גדול יותר, לאחר שמצא את דרכו למסעדה בניו יורק ושוחרר לחופשי בטקס מרגש כמה חודשים קודם לכן.

למותו של לובסטר יכולה להיות רק סיבה אחת: סיבה חיצונית. בטבע רובם מתים כי טורפים אותם. בכל פעם שהוא משמין מעט, הלובסטר משיל את שיריונו ומגדל חדש תחתיו. אבל עד שהשיריון החדש מתקשה, הלובסטר הוא טרף קל לכל יצור שמעוניין בטעימה מבשרו הטעים. וככל שהוא גדול יותר – כך קשה לו יותר להסתתר. לובסטר ממוצע שנידוג בטבע ומגיע למסעדה, הוא בן יותר מחמש שנים.

קשה להאמין, אבל כל זה כתוב באינטרנט. כן, גם בוויקיפדיה האנגלית. מאז שקראתי את זה אין לי מנוח. המסקנה המטלטלת לא מרפה: לובסטר שיחיה במקום מבודד שבו יהיה מוגן מטורפים וכל צרכיו יסופקו – יוכל לחיות לנצח. וזה בדיוק מה שבודק הפרופ' ג'יל אטמה מאוניברסיטת בוסטון, מגלה הבלוג המדעי של ליאור שמיר באתר רשימות. הלובסטר של אטמה, הגדל במיכל משלו, מגיע כמעט מגיע למשקל של 7 ק"ג.

איור: יואש פלדש

שבת בבוקר. ידידי הצעיר דניאל הגיע, והכנתי לשנינו טוסטים עם קוטג' ומלפפון. שיכנעתי אותו לקחת את האוטו של ההורים שלו. אחרי שחרשנו את יוטיוב תחת החיפוש "monster lobster", הרגשנו מוכנים לפגישה פנים אל פנים עם לובסטר. החלטנו לנסוע ליישוב צופר בערבה, 133 ק"מ מאילת, לחוות הלובסטרים הגדולה של יוסי בן. מצאנו אותה דרך האינטרנט. דניאל אמר לי שבצופר יש לובסטרים כחולים. "רק אחד למיליון לובסטרים יוצא כחול", הסביר עוד משהו שקרא, "זה נדיר ביותר".

הבאת בגד ים? כתוב באתר שיש להם בריכות גופרית.

"לא", אמר דניאל. נתתי לו מהארון בגד ים ישן, אדום, שקניתי בהשראת "משמר המפרץ". הגומי שלו כבר נמתח וקצת מתפורר, אבל אפשר לקשור את השרוך והוא יחזיק.

* * *

דניאל גבוה ודק, גרום. שיערו קצר מאוד ובהיר. קולו לעתים צרוד לעתים קצת צווחני. הוא בן 21, עתודאי. עוד כמה ימים יתגייס לצה"ל אחרי שסיים בהצטיינות תואר במדעים מדויקים בטכניון. אני חגגתי לפני שבועיים 32.

יצאנו לדרך במאזדה של הוריו. סקיפ ג'יימס בסטריאו בווליום סביר, ואני מצלם את הדרך. דניאל השתיק את הפלאפון שלו. הוא אמר שהוא אף פעם לא מתקשר לחברים שלו. הם תמיד מתקשרים אליו.

למה?

"אין לי כוח אליהם, ובכלל, אין לי הרבה חברים. די נמאס לי מכולם".

מה עם סטודנטים אחרים מהטכניון?

דניאל מוחה את פיו, מגחך. "אתה יודע מה זה לשבת עם מישהו בן 21 באמצע הלילה, ופתאום הוא אומר לך שהוא בתול? מה אני יכול לעשות עם זה? ומה שמדהים זה שאני מסתכל עליו ואני יודע שהוא גם לא הולך לעשות את זה בקרוב. הוא מתחת לקו האדום של האופי".

הקו האדום של האופי?

"כן, יש קו אדום של מראה. אני, למשל, הייתי הרבה מאוד שנים מתחתיו. היו לי המון חצ'קונים, מגיל שש עשרה בערך. אני זוכר שפעם שאלתי את החברה שלי מה היא עושה איתי, כי אפילו אני בקושי הייתי יכול להסתכל על עצמי בראי. ממש לא הבנתי אותה. אבל בטכניון הרוב נמצאים מתחת לקו האדום של האופי".

עמדנו ברמזור ליד באר שבע. צילמתי דרך החלון בחור צעיר בטנדר לצידנו. הוא הבחין ונעץ בי מבט מזרה אימה. הסטתי את ראשי, אבל ראיתי אותו בזווית העין מוציא יד מהחלון, מסמן שאלה אלימה בידו. מפחיד. הרמזור התחלף לירוק ודניאל האיץ.

"תיזהר", אמר, "אנשים כאלה יכולים להרוג אותך".

כן, זאת תהיה סיבה חיצונית.

לובסטר בריטי (CC By law_keven)

צהריים. כמעט הגענו. עצרנו כדי לעלות לקברו של הזואולוג וחוקר הנמרים גיורא אילני בבית הקברות הקטן של היישוב ספיר. האדמה טרשית, סחופת רוחות. יש כאן רק ארבעה קברים, מגודדים יחד בשטח רחב הידיים. הקבר של אילני שטוח, זר קוצים יבש מהודק אליו באבן. אני נשכב על הקבר, שותה מים. הייתי בהלוויה. אני זוכר כמה עמוק חפרו את הבור. הביאו לשם כך בולדוזר. חלפה שעה ארוכה עד שחבריו הזקנים של אילני כיסו אותו בעפר, את אחר את, במאמץ פיזי ניכר.

אילני חשב שרק בערבה הוא באמת בבית. זה הזכיר לו את הנוף של הסוואנות האפריקאיות, המקום שבו האדם הראשון הלך על האדמה. הוא התייחס לנוף הזה כאל הרחם של האנושות. חזרנו למכונית. המזגן של המאזדה פעל במלוא העוצמה. עוד קילומטרים ספורים עד לצופר.

* * *

דניאל פנה לדרך עפר. בחורה צעירה, רעמת תלתלים שחורה, יצאה מביתן עץ בצד הדרך והצמידה את ראשה לחלון, ממצמצת את עיניה בגלל ענני האבק העולים מגלגלינו. שאלנו אם זו חוות הלובסטרים. היא אמרה שלא. זאת חוות האנטילופות. אין כניסה לחוות גידול הלובסטרים, אבל אפשר לראות כמה מהם גם כאן, ב"תיבת נח".

את ראית את הלובסטרים?

"אני רואה אותם הרבה", אמרה, הרוח פרעה את שיערה, "הם כל הזמן צובטים אותי בידיים. לפעמים הם מגזימים".

וזה נכון שהם חיים לנצח?

"לא לפי מה שאני ראיתי", פיה התעקם בחיוך מובלע, מסופק.

* * *

תיבת נח מעוצבת בצורת ספינה שנתקעה באמצע המדבר. לידה, במבנה עץ פתוח, במה שנראה כספק מזנון-ספק חנות מזכרות, ישב גבר מוצק, כבן 40, שהזדהה כיוסי בן, הבעלים של המקום. מסביב, על אדמת הטרשים, שוטטו יעלים, אנטילופות, ערוד אחד ועוד כמה חיות גדולות בנות מוות. יוסי לבש חולצת פולו כחולה. צווארו עבה. יש לו עין אחת כחולה, צלולה, חודרת, ועוד עין אחת מצומצמת, כמעט בלתי נראית.

לצדו, ברוח החמה, ישב נער שהזדקן, בעל קוקו מקליש, בחולצת טריקו מהוהה, שתה גולדסטאר מבקבוק. הם דיברו בלחש. ימים אחדים אחר כך, כאשר חבר שמכיר היטב את המקום יראה את התמונות משם, הוא יאמר שזה בכלל לא יוסי, אלא אחיו, שלפי השמועות עובד בשב"כ. אבל הוא לא בטוח.

איור: יואש פלדש

שאלתי את האיש האם הוא יכול לקחת אותנו לביקור בחוות הגידול של הלובסטרים, והוא סירב.

"פעם הייתי מכניס אנשים לחווה באופן חופשי, אבל צ'יק צ'אק גנבו לי את כל הפטנטים שפיתחנו שם. היום אף אחד לא נכנס לחווה".

אף אחד?

"אף אחד", ענה יוסי. "אפילו הוא לא היה בחווה", הוא הצביע על חברו לשולחן. החבר הנהן בצער ולקח עוד שלוק מהבירה. "לא הייתי שם אף פעם", אמר.

אז מי עובד שם?

"כל מי שעובד שם הוא מחו"ל", אמר יוסי, "אבל בשביל מה ללכת לחווה? יש גם פה לובסטרים".

וזה נכון שלובסטרים חיים לנצח?

יוסי צחק צחוק קצר. "מי אמר לך את השטויות האלה?"

קראתי באינטרנט. כתוב שהם לא מזדקנים. אם לא טורפים אותם ומספקים את כל הצרכים שלהם, הם יכולים לגדול לנצח.

"קודם כל אני מגדל פה סרטן נהרות, לא לובסטרים שאתה מכיר. הם נקראים צ'ראקס אדום צבת, או cray fish . ודבר שני הם לא חיים יותר מכמה שנים. היו לי גם כאלה בבידוד, והם כולם מתו. אבל יש להם תכונה מדהימה אחרת: אם נכרת להם איבר, רגל או מחוש, הם גדלים מחדש".

אגב, גם אנחנו הולכים לחיות הרבה זמן. הדור שלי הולך לחיות עד גיל 200. עוד כמה שנים אם תצטרך לב חדש, או ריאה, יוכלו לקחת את הגנים שלך, לגדל את האיבר שאתה צריך על גב של חולדה, ולהשתיל אותו אצלך.

"עם כל ההדברות והרעלים שיש בעולם, נראה שהדברים הולכים בדיוק לכיוון ההפוך. נסה לתת ללובסטר חסה שאתה קונה בסופרמרקט, והוא לא שורד לך אפילו יום".

אז ממה הם מתים?

"סיבת המוות מספר אחת אצלם זה קניבליזם. חלק גדול מההמצאות בחווה שלנו נועדו למנוע את זה. הצלחנו להוריד את אחוזי הקניבליזם בעשרות אחוזים".

ואתה אוכל אותם?

"לא, לא, לא. אני שומר כשרות", אמר יוסי.

"ומה עם החבר'ה?", הבחור עם הגולדסטאר התנער פתאום משתיקתו.

"איזה חבר'ה?", תהה יוסי.

"נו, התאילנדים".

יוסי צחק. "אהה, התאילנדים. החבר'ה האלה אוכלים כל מה שיש לו גב לשמש".

אז למה אתה מגדל את הלובסטרים?

"אנחנו עושים עליהם מחקר יחד עם פרופסור מאוניברסיטת באר שבע. בואו, אני אראה לכם אותם".

לובסטר יפני (CC By Nemo's great uncle)

יוסי קם ממקומו וצעדנו אחריו, נכנסים לתוך תיבת נח. חלל אפלולי, ספון עץ. האוויר דחוס מריחות של חיות. עז, אולי כבש, בהה בנו מפינת ליטוף. ציפורים אקזוטיות צייצו בכלובים. כמה צבי ענק זחלו על רצפת הבטון, מעפעפים. הבחור עם הגולדסטאר השתרך אחרינו, הבקבוק בידו. יוסי ניגש אל אקווריום גדול והסיר את המכסה שלו. מים כהים. הוא נטל רשת ירוקה, גחן אל האקווריום ומשה מהקרקעית לובסטר כחול גדול. צבתות ורגליים מפרפרות באוויר לעומתנו. הוא הפך אותו בזריזות ותפס בשריונו בשתי אצבעות. החיה זזה בפראות.

זאת הפעם הראשונה שדניאל ואני רואים לובסטר חי מקרוב. עיניים חרוזיות, חומות, חורגות ממקומן. בטן לבנה, חרוצת פסים אופקיים. רגליים לבנות גם הן, נראות פתאום עדינות מאוד. צבתות כבדות, חסרות שימוש, אנדרטה למלחמה שלא קרתה.

לובסטר כחול. זה נדיר.

יוסי צחק לבורותי. "הצבע תלוי בתזונה ובחשיפה לשמש. אין בזה שום דבר נדיר. רוב הסרטנים שלי כחולים. וזאת בכלל נקבה". הלובסטרית לפותה בידו, מתנועעת. "תראו, איברי המין שלה ליד זוג הרגליים השלישי. אצל הזכר הם ליד הזוג הראשון. אני אחד הראשונים שראה איך הם מזדווגים. הנקבה משכיבה את הזכר על הגב, ולוקחת בעזרת הרגליים שלה ביציות מהבטן שלה, מעבירה אותן בשקיק הזרע שלו, ומדביקה אותן על הזנב שלה. שם הם יגדלו. זה אקט מיני ממש יפה. אבל לפעמים הזכר תוקף אותה אחר כך, כי היא חלשה, ואוכל אותה".

יש לובסטרים הומואים?

"לא נתקלתי בזה, אבל יש הרבה מקרים של צ'ראקסים שנולדים עם שני איברי מין. אני מתייחס אליהם כאל זכרים".

איור: יואש פלדש

הלובסטרית התפתלה בידו של יוסי ורציתי לאחוז בה. הוא הראה לי כיצד לתפוס משני צידיה בעדינות. גופה לח, קשה. היא עדיין מפרפרת ברגליה. רעד עבר בגופי. יש לה כוח רב. יוסי הוציא גם זכר מהאקווריום. חום, עם פסים אדומים על הצבתות. הוא הושיט אותו לדניאל, אבל דניאל לא רצה להחזיקו.

על האקווריום מונח שיריון ריק, ורוד-יבש, שאחד הסרטנים השיל. יוסי הסביר שבשביל זה הוא מגדל אותם.

"הם בדרך כלל אוכלים את הנשל שלהם כדי להחזיר לעצמם את המינרלים שהיו בו", הוא דיבר על סוג מסוים של סידן שהוא מבקש להפיק בחווה שלו בשביל בני אדם. ניתן יהיה לקחת דרך מערכת העיכול – בדיוק כמו הלובסטרים – והוא יוכל לעזור, למשל, לנשים הסובלות מאוסטרופורוזיס.

מה, אתה מיליונר?

"מה פתאום? הבנקים רודפים אחריי. אבל אני אהיה מיליונר. וזה גם לא כל כך חשוב".

* * *

החלטנו לקנות לובסטרים. יוסי אינו מוכר לאנשים פרטיים, אבל הוא היה מוכן לחרוג עבורנו. הוא שלח אותנו לרחוץ בבריכת הגופרית שבאזור הקמפינג. בינתיים ישלח מישהו להביא לנו זכר ונקבה מחוות הלובסטרים. יצאנו מתיבת נוח ונכנסנו למכונית.

"אני רוצה את הנקבה", אמר דניאל.

אני רוצה את הזכר. איך נקרא להם? אולי מירי ודן?

"לא. נקרא להם סדום ועמורה".

* * *

יצאנו לחפש את מעיינות הגופרית. מצאנו בריכה מוקפת חומות אבן מתפרקות. כמה כוסות פלסטיק ושקית של שופרסל צפו במים הרדודים. הערב החל לרדת. לא נכנסנו לבריכה. יוסי ישב לבד וקרא ספר ברוח.

"בואו חבר'ה", הוא ננער אלינו בלאות חביבה ונעלם בירכתי המסעדה. הוא חזר עם קופסת פלסטיק גדולה, לבנה. הלכנו אחריו לתיבת נח. הוא מילא קצת מים מהאקווריום בקופסה והטיל פנימה את סדום הקטן, החום. אחריו הטיל את עמורה. היא גדולה, כחולה, אגרסיבית. מיד תקפה את סדום. סדום הצטנף וקיפל את זנבו. הקופסה רחשה בידי.

כעת היו לנו שתי קופסאות שבמכסה של כל אחת מהן חור קטן לאוויר. הם יכולים לשרוד בפנים לפחות שלושה ימים, אמר יוסי. באקווריום לא צריך משאבת אוויר, גם לא מחמם. רק פילטר חזק, כי הם מחרבנים המון. הוא נתן לנו שקית גדולה עם מזון מיוחד. בבית, חבר יאבחן אותו כמזון של ארנבות. שילמתי ליוסי שישים שקלים.

הנחנו את הקופסאות על המושב האחורי. שאלנו על מקום טוב לאכול בו. יוסי המליץ על "במבו גריל" בעין יהב.

תודה על הכל.

"תתקשר עוד עשר שנים, תגיד לי אם הם עדיין חיים".

אתקשר כל עשר שנים.

"אני לא מאמין שזה יצליח", הוא אומר, "אבל בעזרת השם".

לובסטר מהוואי (CC By Vic deLeon)

דניאל התקשר למסעדה. הבעלים אמר שהיא סגורה עכשיו. "אנחנו רעבים", התעקש דניאל, "אולי תכין לנו משהו קטן, מיוחד?" בעל המסעדה התרצה.

היינו זקוקים למזומן. עצרנו בתחנת דלק. המתדלק היה ערבי צעיר. שיערו משומן ומסורק לאחור. אוברול ירוק מוכתם מדלק. הוא גם הכספומן, כמו שאומרים בפרסומת. נכנסנו אחריו לחנות. ריח של דלק. ממתקים בסלסלות. לחמניות ארוזות בפלסטיק. המתדלק נטל את מכשיר החיוב והעביר בו את כרטיס האשראי של דניאל בתנועה רחבה, מוגזמת. דניאל שכח את הקוד הסודי. הוא מנסה משהו בכל זאת. הקוד שגוי. המוכר העביר שוב את הכרטיס. שוב חיכינו. שוב טעות. ניסינו פעם שלישית. הפעם היתה התנועה עצורה מעט, הרבה פחות חגיגית. דניאל טעה שוב.

הושטתי למתדלק את הכרטיס שלי, מקליק את הקוד. לא להאמין. גם אני טעיתי. המוכר שאל אם אנחנו עובדים עליו. לא, לא, לא, אמרנו. הוא עשה ניסיון אחרון. זה עבד.

* * *

"אלוהים הוא לובסטר" (ז'יל דלז)

ישבנו לבד בחצר היפה של המסעדה, מאחורי חומה של שיחים בגובה של כשלושה מטרים. הלובסטרים חיכו במכונית. בירה. לחם נהדר עם סלסת עגבניות. סלט חתוך לחתיכות גדולות. המלפפונים פריכים, מתפצחים בפה. דניאל אכל דג אפוי, אני חזה עוף על האש. הלובסטרים סגורים במכונית ואני מפחד שהם ייחנקו שם.

יש לנו לובסטרים, אמרתי, מבין את גודל האחריות. הם בעצם לא הלובסטרים שלנו. הם יישארו פה הרבה אחרינו. אנחנו רק מלווים זמניים. כשנהיה בני 200, הם כבר יהיו עצומים בגודלם ואנחנו נמות. נעביר אותם למישהו אחר שיטפל בהם.

מעניין אם הם יזכרו אותנו.

"אנחנו הראשונים שנותנים להם סיכוי", אמר דניאל, "הם יזכרו אותנו היטב".

שתינו שני אספרסו כפולים, אינטנסיביים, שלא נירדם בדרך חזרה.

הלובסטר סדום בביתו החדש (צילום: יואש פלדש)

אורכו של סדום 12 סנטימטרים. אחת הצבתות שלו שבורה בקצה. בהתנשלות הבאה היא תתוקן, אבל לעולם לא תהיה באותו גודל כמו השנייה. הוא עומד עכשיו על האבן הגדולה שבמרכז האקווריום, מזדקף על זנבו הקשיח, נשען על הזכוכית עם שתי צבתותיו, וכל עשר רגליו הדקות, בעלות המפרקים השקופים, מפרפרות בניסיון לטפס למעלה, החוצה. גם ריסי השחייה שעל זנבו, הנראים כמו צבא קטן של רגליים, נעים במהירות. הוא מכור לזה. עושה זאת במשך שעות. כל גופו משתתף במאמץ. שוב ושוב אותה תנועה. לרגעים זה מזכיר אדם על הליכון. רוב הזמן זה מעורר כאב לב.

הוא יגדל. יגדל מאוד. בלילה חלמתי שהוא תופס את כל הדירה. לובסטר ענק. כל הרהיטים נדחקים לפינה. פתאום פחדתי ממנו. הוא יחיה לנצח. יכול להיות שאני מסתבך עם אל. אבל מדוע יוסי בן אמר שהוא ימות בקרוב?

התקשרתי לד"ר אסף ברקי ממכון וולקני. באתר אקווה כתוב שהוא מומחה לצ'ראקסים. ברקי דיבר מהמכונית. הצגתי את עצמי. היה לו קול של אדם מבוגר, צרוב שמש.

רציתי לשאול אם לובסטרים יכולים לחיות לנצח.

"מאיזה כיוון אתה שואל את זה?"

קראתי באינטרנט שהם יכולים לחיות לנצח.

"אתה שואל את זה מכיוון רוחני, ניו-אייג'י כזה?"

לא, לא, לא. יש לי צ'ראקס אדום צבת בבית. אני רוצה לדעת.

"תראה", התרכך קולו של ברקי, "כל בעלים של חיית מחמד צריך להתרגל לרעיון שאולי חיית המחמד שלו תמות לפניו".

הבטתי בסדום ולקחתי נשימה עמוקה. הוא עמד על קרקעית האקווריום וניקה את גופו בשיטתיות. זה מחזה מרהיב. כל פעם זוג רגליים אחר משפשף את אחד האיברים שלו. השתיים הקדמיות מחליקות על המחושים, שתיים אחרות נשלחות למעלה, לגרד את השיריון, שתיים אחרות מקרצפות את הזנב.

באינטרנט כתוב שאין להם מנגנון הזדקנות.

"הסרטן שיש לך הוא בן דוד של הלובסטר. לא חקרתי את הנושא הזה. התמקדתי יותר בהתנהגות שלהם, בריטואלים של הקרבות שהם מנהלים. אבל מהיכרותי עם החיה, קצב החיים שלהם הולך ויורד. אם בתחילת חייהם הם מתנשלים פעם ביום או יומיים, הקצב הולך ומאט".

קראתי שהם מתנשלים בכל פעם שמשקל גופם עולה ב-20%. אז זה הגיוני. הקצב נשמר. יש הרי לובסטרים בני עשרות שנים.

"לא מהסוג שיש לך. הלובסטר האמריקאי, שגדל במים מלוחים, יכול להגיע לגילאים כאלה".

אז ממה הם מתים?

"במקרה של לובסטר שמנוטרל מהיבטים חברתיים – הם הרי קניבלים נוראיים – בדרך כלל הם מתים מתזונה לא נכונה. בארץ לא מוכרים כופתיות מאכל מיוחדות בשבילם. הם אמורים לחיות בעיקר מרקב של עלים. תן לו חסה, גזר, מדי פעם דג טרי".

אני מזמין לו אוכל ממסעדות. אתמול נתתי לו קלמרי.

"עדיף דג טרי".

כמה זמן הלובסטר שלי יחיה?

"להערכתי הוא בן חצי שנה. הוא יחיה עד גיל שנתיים, מקסימום שלוש. אל תשכח שהם חיים בתוך השתן והצואה שלהם. יש שם חומצות חנקן הרסניות".

ולקינוח: לובסטר מקסיקני (CC By Paphio)

אני נותן לסדום פיסת חסה קטנה. היא אורגנית, אני לא לוקח סיכונים. הוא דורך על שולי העלה כדי שלא יצוף מעלה, מקמט אותו בשתי זרועותיו העליונות כדי להגישו לפיו. יש לו לוע קטן ולבן שמזכיר קוצץ ציפורניים במעלה הבטן. מפתיע שזה שם. הוא נוגס נגיסות קטנות, אוכל בשקדנות, אבל ממשיך לגשש במחושיו, עיניו מסתובבות. פיסות חסה זעירות מסתחררות סביבו במי האקווריום, עולות מעלה מעלה. אני מסתכל עליו. הוא מסתכל עלי.