יש פרויקטים שהעבודה עליהם נמשכת לנצח. האתר הזה למשל. מאז שהכרזנו עליו לפני כשלושה חודשים, לא הפסקנו לרגע. היינו יכולים לעבוד עוד שנה. רק השבוע למדתי שאתרים של עיתונים וערוצי טלוויזיה לקחו שנתיים להקים ויזמיהם נאלצו להתנצל על האיחור הבלתי נמנע בעלייתם פעמים רבות. גם אני התנצלתי, אולי לא מספיק, בפני המנויים ששילמו מכספם כדי להיות בעלי גישה ל"אחר" המלא. נמאס לי להתנצל.

עורכים ומו"לים תמיד אומרים שהם נורא גאים בעיתון המצויין שהם מנהלים. לא אשקר לכם. אני רק מרוצה. היה ניתן להמשיך לנקר ב"אחר", למרוט אותו בקצוות, לשנות את הקטגוריות, להתחכם בממזריות של לילות ללא שינה, לחתום הסכמים באלפי דולרים עם סוכנויות צילומים, סינדיקציה, עיתונים בעולם. אבל כאשר 2009 התקרבה אל סופה, הבנתי שמה שאינני יודע ומבין באינטרנט, לא אלמד גם במהלך השנה החדשה. לכן אמרתי עד כאן. יותר מאשר רציתי ש"אחר" יראה ויתנהג כמיליון דולר, רציתי שיהיה כבר באוויר.

אתר "אחר" עולה היום, ה-1 בינואר 2010 לאוויר, והוא במוצהר אתר בהרצה. מאחורי הקלעים, אנחנו כבר עובדים על "אחר" 2.0.

בינתיים, שמישהו אחר, ממרחק ראוי ובעל פרספקטיבה, יאמר ויכתוב מה הוא חושב. לכן תלוי על השמשה האחורית שלנו "נהג חדש". האמת שאין כאן אף נהג חדש. לא באמת. אלא כעשרים מהעיתונאים היותר מנוסים והוותיקים לצד צעירים שעדיין שומעים היטב. מה שחדש, כמעט עבור כולנו, הוא המדיום. ובניגוד לדעת גדולים, איננו חושבים שהמדיום הוא המסר.

המסר הוא האופן שבו מתארגנות המילים למשפטים והמשפטים לפסקאות והפסקאות לסיפורים. ובסופו של יום, זה או מילים על נייר או מילים על צג מחשב. וכמה שהוא צעיר ולוהט, אישית נמאס לי כבר מהוויכוח האם האינטרנט יהרוג את העיתונות המודפסת, או לא. העיתונות המודפסת תהרוג את העיתונות המודפסת. היא התחילה לעשות את זה ביום שאיבדה כבוד לכותבים טובים, למילה הכתובה, למשפט ערמומי ומסובב היטב, לטקסט ציני וביקורתי, לאמירה מושחזת ולא לפעיית כבשים קולקטיבית.

אינני זוכר מתי הפכה הבורות לערך בעיתונות. מתי זה התחיל להיות בסדר להעסיק עיתונאים ללא השכלה פורמלית, תואר ראשון לפחות. מדוע אין מבחן ידע בסיסי, כמו מי היה ישראל קיסר, או אריק רגב או סנטה יוספטל. למה עליך להיות ותיק, אם לא זקן, כדי להגיע לפרקך, לזכור ולא לשכוח, בדיוק ברגע שהמו"ל לא יודע כיצד ישלם את משכורות החודש הבא ודורש מהעורך לזרוק שקי חול מהבלון הפורח הצונח.

לכן חשבתי שכדאי לעלות עם "אחר" ולא לחכות למוצר האולטימטיבי. זה אמור להיות יתרון האינטרנט. הקלות היחסית של שינוי ושיפור תוך כדי תנועה. ובמקרה שלנו, אני מבקש שהשיפורים, ההצעות, הביקורת, יגיעו גם מהקוראים. אני מזמין דיאלוג. דו-שיח. תגובות. הצעות. גם אתר ללא מנויים בכסף, חייב להיות קשוב לקוראיו. אבל לא לנחש אותם. קל וחומר "אחר".

בגלל כספי המנויים אני יכול לשלם לכל הכותבים מהמילה הראשונה שלהם. אינני יכול לחשוב על סיבה שבגללה אנשים כה מוכשרים ייכתבו בחינם. אני מניח שחלקם היו עושים את זה אילו הייתי מבקש. אנחנו מכירים שנים רבות. אבל זה שגוי, ונצלני ומביע בוז עמוק למקצוע שממילא מעטים חושבים עליו עדיין טובות.

איננו מחפשים מחמאות. אנחנו מבקשים משוב אמיתי, נוקב, תרבותי. "אחר" יעסוק בביקורת. ברמה מסויימת, אני מנחש שביקורת תהיה נשמת אפו. אך היא תעמוד באמות המידה שלנו. ואם נתבקש להסביר את אמות המידה שלנו, נשמח לעשות כן.

יש משהו מדכא, סופני ועקר, בכל הדיבורים על מותה של העיתונות. זה לא העיתונות שמתה. אלה העיתונאים. גם אלה מוזמנים לראות ב"אחר" בית. לא באופן נטול בסיס. לא בלי קשר למציאות שבה בחרנו לעסוק. אבל בדלתיים פתוחות. בניגוד לאתרים אחרים, רובם נגזרות של עיתונים, "אחר" בחר שלא לרדוף אחרי החדשות הקשות. אחרי ניסיון הפיגוע הבא. אבל זה לא אומר שלא יהיה לנו מה להגיד בנושא. את הזווית שלנו. אנחנו לא חייזרים. רק קצת אחרים.

ולא פחות חשוב: מי שעשו מנויים לפני חודש או חודשיים, תודה רבה לכם. זה מה שנקרא אמונה עיוורת. הייתה פעם להקה כזאת. המנוי שלכם ייכנס לתוקפו רק ביום הפיכת האתר למנויים בלבד – וזה עניין של שבועות, אם לא ימים – ולא מיום התשלום. נדמה לי שזה מובן מאליו.

בנימה אישית: חברי ומורי אדם ברוך ז"ל, האיש שלימד אותי מהי כותרת וכיצד מניחים משנה ואת העובדה המרה שהקרדיט של הכותב תמיד יפול בדפוס, אמר באחד הראיונות האחרונים אתו, שהוא ימות לדעתו עם עיתון ביד. וכך היה. הייתי רוצה להיות מסוגל לומר את זה. זה נשמע טוב. זה מריח כמו וויסקי, סיגריה ובית דפוס. הנייר הלך. יכול להיות שנציל כמה עצים. אבל למרות שהתפאורה שונה לחלוטין, אני מרגיש כמו היום הראשון בעיתון.

צילום: מיכה קירשנר