אני בא משושלת מכובדת של מנמנמים. כמו סבי ואבי לפני, אין כמו אלכוהול לנמנום כהלכתו

מהסיפור הזה כולם יצאו מופסדים

פסיקת בית המשפט העליון האמריקאי השבוע, הסיגה בצעד מלא את תנועת ההתנגדות לנשק חם בידי אזרחים. היא הזכירה לי את עמדתי הפרקטית והתיאורטית

ביתנו האחרון בישראל היה בשכונת מורשה אשר ברמת השרון. המוניטין של השכונה היו כה גרועים, שחברים נגועים בדעות קדומות, מעולם לא ביקרו אותנו

כאשר עבדנו ב"מעריב" היינו דודו גבע המנוח ואנוכי, קולגות פר-אקסלנס. עם מעברו ל"העיר", פרץ מגבע צורך בלתי נשלט לכסח אותי. כמובן שעניתי לו

השבוע חציתי בגאווה את מחסום 5,000 המוצרים מאז הראה לי בעז גאון במשרדי ב"מעריב" כיצד מתחברים ל"אמזון". אינני כועס עליו על שדרדר אותי לאביונות. ההפך הוא הנכון

מה קורה לעיתונאי המחליט לנעול את הפה והמחשב לחודש, להיעלם בנכר ולקוות שיעזבו אותו לנפשו? אש התופת גוברת ואינה מרפה

המנהג ההולך ומתפתח של חיבוק ונשיקת הזולת בכל הזדמנות, רעועה ככל שתהיה, כסוג של ברכת שלום, הביא אותי על סף התמוטטות עצבים

שנים רבות מדי היתה השבת המתוארת כאן שגרת חיי. עד שיום אחד התעוררתי וגיליתי שכל הקולינריה הסיזיפית הזאת, באלף שקל לארוחה, היא חד סטרית לחלוטין – וחדלתי

ב-1975 קבע השב"כ שאני סיכון ביטחוני ולא פירט. 35 שנים אחרי, ובאווירה המזכירה את ציד המכשפות של הימים ההם, בחרתי לספר את הסיפור המלא