כאשר עבדנו ב"מעריב" היינו דודו גבע המנוח ואנוכי, קולגות פר-אקסלנס. עם מעברו ל"העיר", פרץ מגבע צורך בלתי נשלט לכסח אותי. כמובן שעניתי לו

מה קורה לעיתונאי המחליט לנעול את הפה והמחשב לחודש, להיעלם בנכר ולקוות שיעזבו אותו לנפשו? אש התופת גוברת ואינה מרפה

במלאת עשר שנים לסגירת "חדשות" ערך עורכו הראשון יוסי קליין גליון מזכרת בחסות "העיר", בו התבקשנו לכתוב על הקולגות לשעבר

ב-1966 שלח "מעריב" את הגנרל משה דיין לסקר עבורו את מלחמת וייטנאם. הדברים התפרסמו בעיתון ונאגדו לספר בשם "יומן וייטנאם". דיין, שנה לפני מלחמת ששת הימים, טעה ברוב הערכותיו

עם פרצופו מעוך בתוך חזה הדשן של המדינה, מצליח יאיר לפיד לשמוע רק את הלמות מחשבותיו שלו. הוא כה מבודד מהמציאות ועבד לשאפתנותו, שיהיה צריך להקים לו מדינה משלו כדי שיעמוד בראשה

אילו חי, היה היום אדם ברוך בן 65. הוא נולד ב-9 באפריל 1945 ומת לפני שנתיים. הוא מעולם לא הסגיר עצמו להגדרות שגרתיות ואנחנו ממשיכים להתרסק בניסיון להגדיר אותו. ירמי עמיר עבד איתו ב"ידיעות אחרונות"

ב-17 באפריל 1991, יום העצמאות ה-43, כתב אדם ברוך ב"מעריב" את הדברים הבאים. ב-500 מלים לפני 19 שנה, הגדיר אדם ברוך את ההווה כאשר הוא מנחש את העתיד

בכנס דל משתתפים ב"בית סוקולוב" השבוע בנושא "מצב העיתונות הכתובה", הסכימו הדוברים שהמצב קשה, שאין להם פיתרון וחלפו על פני שולחן הבורקס ומיץ התפוזים בדרכם הביתה

"נאג' חמאדי" היא להקת רוק של עיתונאים. כל זמן שעיתונאים מנגנים, הם פחות מזיקים. שליחנו להופעה החזיק מעמד עד שאראל סג"ל תפס פיקוד

אדם ברוך היה חבר שלי. מותו בטרם עת שינה את חיי. לא חולף יום שבו אינני מנהל איתו שיחה קצרה בענייני דיומא. כתמיד, אני שואל את עצמי, במקומו, האם הבנתי אותו