פעם בארבע שנים ממקד המונדיאל את ההכרה הקשה מנשוא שלישראל לא נותר מה להציע בתחומים רבים כל כך. לא לעולם ולא לאזרחיה

ניתוח אישי, פרטי ולא פוליטי, של מסכת הביטולים של המופעים שאמורים היו להתסיס את הקיץ הישראלי. או כיצד הפכה ישראל לפילגש של המוזיקה

ב-1975 קבע השב"כ שאני סיכון ביטחוני ולא פירט. 35 שנים אחרי, ובאווירה המזכירה את ציד המכשפות של הימים ההם, בחרתי לספר את הסיפור המלא

פעם היה ביקור מולדת חוויה מרגשת, משפחתית, קולינרית מפנקת. עם התגברות סימני השאלה לגבי המציאות הישראלית והשלכותיה ארוכות הטווח, שיבה זמנית הביתה הפכה לעניין מורכב ורב פנים, ונושא לחיבוטי נפש קשים ומעיקים

בפעם הראשונה זה זמן רב, דוחקת ישראל את יהדות אמריקה לבחור בין יהדותם למולדתם. זאת בחירה בלתי אפשרית שאסור היה להגיע אליה וישראל תצא ממנה רע

מקובל שדמוקרטיות מתקשות לבוא חשבון עם מנהיגים ששלחו חיילים למוות מיותר ונפשע בשם המולדת. במגבלה החוקית הזאת, שמאחוריה מסתתרים מנהיגי ישראל, חייבת להימצא פרצה שתאפשר לבוא איתם חשבון

זאת בכייה לדורות שסבתי ואמי לא קיבלו פרס נובל להחמצת מלפפונים. מלפפון חמוץ טוב בעיני, הוא גשר לשלום

קשה להתווכח עם קביעתו האלמותית של הסופר תומס וולף: "אינך יכול לשוב הביתה". קל וחומר אם הבית הוא קיבוץ בהפרטה שבו נשקל הרעיון הנכלולי לנשל ישישה בת 90 מחדרה כדי לפנות מקום לעתיד

ב-17 באפריל 1991, יום העצמאות ה-43, כתב אדם ברוך ב"מעריב" את הדברים הבאים. ב-500 מלים לפני 19 שנה, הגדיר אדם ברוך את ההווה כאשר הוא מנחש את העתיד

חיליק גורפינקל מגיב על דברים שכתב כאן אתמול רון מיברג