לדלג לתפריט
עם לבדד

חומוס נעורים

פעם בארבע שנים ממקד המונדיאל את ההכרה הקשה מנשוא שלישראל לא נותר מה להציע בתחומים רבים כל כך. לא לעולם ולא לאזרחיה

רון מיברג, מיין | 21/06/2010, 8:20

  6 תגובות  

אתגר קרת. הייצוא הספרותי שלנו לעולם. גאווה?

אתגר קרת. הייצוא הספרותי שלנו לעולם. גאווה?

המשחק הטוב ביותר שראיתי במונדיאל עד עתה היה בין דייגו מארדונה, פלה וזינדין זידאן. השלושה הללו אינם משתתפים במונדיאל 2010, אבל הפרסומת שבה הם מצולמים לתיקים של לואי ויטון בבר במדריד ליד שולחן כדורגל-קט מעץ, היא המפגש המרגש ביותר במשחקים עד כה. פלה מחייך למצלמה. מארדונה, טרום-זקן, מצביע על שורת ההגנה באדום. זידאן, פוסט-נגיחה, מחייך עם כל השיניים. חברות מסחריות רבות כ"נייקי" ו"אדידס", לוקחות טרמפ השנה על המונדיאל. גם לואי ויטון. אבל זה היה לפני הפוטש בנבחרת צרפת אתמול.

כמו בכל ארבע שנים, אני נדרש לשאלה האם אני אוהב כדורגל. מי שיגידו שאם אינני צופה ועוקב אחרי כדורגל בין מונדיאל למונדיאל אינני נחשב אוהד, אמהר לאמץ את קביעתם. חלילה לי מלהתהדר בנוצות לא לי. ב-2006, שנה אחרי שהגענו למיין, לא היה קל כלל לצפות במונדיאל בגרמניה. עניינים של צלחות שידור וקליטה, זכויות שידור וכיוצא באלה. כך קרה שראיתי את המונדיאל בערוץ אירופאי דובר גרמנית, וגנבתי מעט משחקים ב-ESPN. לא אהבתי את המונדיאל ההוא כשם שאינני אוהב את זה.

מומחים גדולים ממני יסבירו מה קרה לכדורגל מאז ילדותי. אילו רק הייתי מוצא את עטיפות המסטיקים עם חתימות השחקנים. את זאת של מתניה, יש לי עדיין. זה אינו המשחק שאהבתי. אין בו כוכב אחד שאני מוכן לסגוד בבית מקדשו בשל יכולתו האישית. אין על המגרש מישהו שמגעו בכדור מזכיר את רגעי הקסם הנדירים של פעם. השערים המעטים, וכאשר הם מובקעים לבסוף, נראים לרוב כמי שירדו בתחנה הלא נכונה בקו 5.

בעיקר, אני צופה במונדיאל בבדידות מזהרת. גם אם הייתי מחפש, לא הייתי מוצא באיזור מגורי, מישהו להזמין אלי הביתה: לחטיפים, בירה וברבקיו בהפסקה, לצפות אתי במשחקים. כבר נאמר רבות: למרות מאמצי שיווק וחינוך גדולים, לא הצליח ה-Soccer להפוך למשחק אמריקאי. כאשר דיוויד בקהאם, מי שכל הדורות לשושלת בקהאם סודרו כספית כדי שהלה יעלה את קרנו של הכדורגל באמריקה בקבוצת ה"לוס אנג'לס גלאקסי", יושב על הספסל של נבחרת אנגליה בחליפה אפורה מחוייטת להפליא בגלל פציעה, מה יש כבר להוסיף.

לא שבקהאם היה אטרקציה גדולה בגרמניה. אבל הוא לפחות נראה כאתלט שמסוגל לסנסציה בעת הצורך. רק התקדמות משמעותית של הנבחרת האמריקאית במונדיאל הזה, תביא את השינוי המיוחל. ישראל, שמשחקים בה כדורגל הרבה לפני הקמת המדינה, יוק. למרות שאני חותם לכם שיש יותר צופים ישראלים בעלי יכולת ביציעים המובחרים בדרום אפריקה, מאשר אוהדים ממדינות עניות. גם זה קרה לנו בדרך למונדיאל ה-19: עושרם המופלג של קומץ מול עוניים של רבים.

דייוויד בקהאם. על הספסל

דייוויד בקהאם. על הספסל

הצפייה לבד נטולה בעיקר לחץ חברתי מעיק. אינני אמור לזנק מהכורסה כל אימת שאחד הנודניקים בעלי משכורות העתק בועט ממרחק בלתי אפשרי, גיאוגרפית וסטטיסטית, אל עבר השער, כדור שמהירותו רבע ממהירות כדור בייסבול, המחטיא את המסגרת מלמעלה ומהצד, בחמישה מטר לפחות בכל קונפיגורציה. אני תוקע לעברו Strawberry מחוייב המציאות וממשיך לכפכף את הג'אווה פרפוצ'ינו עם פצפוצי שוקולד, הגלידה המצויינת של סטארבקס.

מצד שני, לא נעלם מעיני המתח הבין-גזעי, בין אוסטרליה לגאנה למשל. לא ישכנעו שאותי שהשוער האוסטרלי, שווארצר, חיבב את הנבחרת השחורה טרם שכפתה עליו תיקו. המשחקים הללו בעיני הם האירוע הספורטיבי הקרוב ביותר לאולימפיאדת ברלין 1936, כאשר היטלר ישב ביציע. מונדיאל 2010 הוא ברלין במהופך. עם נלסון מנדלה ביציע. כה ברור שנעשה פה מעשה בינלאומי של צדק היסטורי, שהצדק מצליח להפוך לעוול רווי טינה וחשד. זה הכל בראש הסוטה שלי, אתם אומרים? לא פחות מראשו של סבי כאשר ארז ומילט את משפחתו יממה לפני ה-1 בספטמבר 1939 מקראקוב. לא שאני חושב שהגרמנים יפלשו שוב. מישהו אחר יפלוש והגרמנים מגעילים היום בדיוק כפי שהיו אז. רק ללא פאנצרים.

אחרי שברזיל הובילה אתמול 3:0 על חוף השנהב, וודאי לא עניין מובהק של לבנים נגד שחורים, חלה הידרדרות בלתי נסבלת למקבצים של אלימות קשה, שלמרות שחוף השנהב היתה בפיגור קשה, לא היא חוללה אותם. לא די בכך שאת הגול השני הבקיעה ברזיל כאשר פביאני, כמיטב השטיקלאך של המונדיאל, הוריד לעצמו את הכדור לבעיטה עם היד, פעמיים (!), השופט האוויל שתפקידו היה לפסול את השער, חייך לאקרובט הברזילאי והשניים התבדחו על ההבדל בין כתף לזרוע. כיצד אמורה היתה חוף השנהב להרגיש כאשר ישבה במלון והתבוננה בהילוך החוזר? שהעולם נעשה ידידותי יותר לשחורים ביבשתם?

מונדיאל 2010. CC by isakaronsson

מונדיאל 2010. CC by isakaronsson

האמת שההרהור במונדיאל העגום הזה, לוקח אותי למקומות רחוקים יותר אך קרובים בהרבה. 32 קבוצות מג'עג'עות עדיין על המגרש, והמירב שנותר לאוהד הכדורגל הישראלי הוא לבחור קבוצה להתאהב ולתמוך בה. הפעם האחרונה שהיינו שם, כאומה בין אומות, היתה ב-1970, השנה שבה פלה לקח את הגביע ושפיגלר שבה את ליבנו.

רבין. חלק את הכבוד הלאומי עם ערפאת ופרס

רבין. חלק את הכבוד הלאומי עם ערפאת ופרס

כאשר חושבים על כך בערכים סוציולוגיים והיסטוריים, ממש לא מפתיע שזאת היתה השנה האחרונה לפני שהשתגענו סופית.

שלוש שנים אחרי הכיבוש ומלחמת ששת הימים, הכיבוש היה עדיין תוצאה לגיטימית של מלחמת הגנה. הג'יני המטורף של ההתנחלות המשיחית, טרם נחלץ מהבקבוק. ישראל היתה מקום נעים ושפוי לחיות בו. בעיקר, היתה לנו עדיין חיבה ואמפטיה גדולה לעצמנו. טרם בדקנו את בית השחי הלאומי, בניסיון לראות מי מסריח את החדר. היינו מענטשים. תהליך ההמרה משפיות לטירוף היה ארוך, אך עקבי ועם נסיגות מעטות בלבד.

מדינה שאינה טובה בשום דבר באופן קולקטיבי חוץ מאשר בסרבנות ואלימות, אינה יכולה שלא להימאס על עצמה, לחפש אשמים, להמיר את אופן
חשיבתה והתנהגותה ולאבד את דרכה.

ללא סדר היררכי: קיבלנו פרס נובל לשלום, אבל במקום שיימסר למי שהגיע לו באמת, על שינוי אמיתי ומהותי שעשה באופן חשיבתו ועשייתו, יצחק רבין ז"ל נאלץ לחלוק בו עם יאסר עראפת, שלא שינה דבר, ועם שמעון פרס, כדי לחסוך פוטש צבאי. לא רק שהנובל הזה לא היה שלנו. נאלצנו לחלוק בו עם עם ששונא אותנו, ואין זה רלוונטי לעניין אם בצדק, ועם מחנה פוליטי ששנא אותנו לא פחות. אפילו הנובל לא היה שלנו.

פלה חוגג במונדיאל 1970. אבל שפיגלר היה זה ששבה את ליבנו

פלה חוגג במונדיאל 1970. אבל שפיגלר היה זה ששבה את ליבנו

היו לנו כמה ניצחונות באירוויזיון. הדוז פואן וכל השנסון הזה. אבל כמה רחוק אפשר לקחת את תחרות הזמר היורו-טראשית הנחותה הזאת. אפילו בזאת, תחתית החבית המוזיקלית, כבר איננו טובים או מנצחים יותר.

ואלס עם בשיר. הגויים תופסים אותנו בביצים

ואלס עם בשיר. הגויים תופסים אותנו בביצים

מדי פעם מגיע סרט שעושים בישראל, לעמדת מועמדות כזאת או אחרת, כולל זכייה, אבל אף פעם לא אוסקר. רק לא אוסקר. הסרטים הללו לעולם אינם מאחדים אותנו או מציירים אופק של תקווה. או נותנים לנו מדורת שבט להתחמם לידה. "ואלס עם בשיר" הוא סרט ראוי. אבל עניינו מה עשינו בלבנון וכיצד תרמנו לטבח. חלק מאיתנו מוצאים אותו אמיתי ואמיץ. חלק לא. והגויים מתענגים על הזכות לתפוס אותנו באשכים הציוניים וללחוץ. רק לא אוסקר. כי בסופו של יום, אף אחד אינו אוהב יוצרים הבאים חשבון פומבי נוקב עם מולדתם. זה לא מריח טוב. אותו כלל חל על "עג'מי", "ג'נין, ג'נין" ואחרים, שזה מה שהולך היום.

השורה התחתונה, כמו במונדיאל, רק התרבותי, אין לנו ניצחונות. אף אחד לא מביא לנו כבוד. לא במוזיקה. לא בטלוויזיה, ועל תספרו לי על פורמטים שנמכרו בעולם. המילה פורמט לבדה, די בה להעביר בי צמרמורת. תרבות אינה פורמט. לא בספרות שהולכת ומשתתקת. וודאי לא בחזית המדינית-פוליטית, שבה אנו ממוקמים אף ליד אף עם האירנים. מבחינת הפוטנציאל להבעיר את העולם. העובדה כי אתגר קרת הוא הסופר המוביל שלנו בעולם, מעידה כי עמוס עוז ובני זמנו נשחקו על אמונתם בשלום כולל, ושילמו מחיר כבד בלהכפיף את אמנותם לדעותיהם הפוליטיות. כמה מאכזב אותי שהכוכב הצעיר, שכבר אינו צעיר, הוא עדיין כרטיס הביקור הספרותי של ישראל בעולם.

לאומה שאין לה דבר אחד לא מפלג ודלקתי להתאחד סביבו, כמו כדורגל, היא אומה ללא עתיד שעברה הולך ונמוג בערפילי השכחה. כל כך רע, ששוכחים שהיה פעם טוב. העיתונות מתחרה מי יביא את החדשות הרעות ביותר, בניתוחים הכואבים ביותר ללא הרדמה, ודברי הפלגנות המתסיסים ביותר. אין פלא שזה עובד. מישהו אחד הוא ארי שביט או גדעון לוי. מישהו אחר הוא אישה הרה עם סכין או שכן שתפסו לו את החניה עם גרזן. עד לאחרונה היה לנו חומוס, למי שהיה מוכן להיראות בחברתו אחרי הסרט על זוהן. אבל בשבוע שעבר, לקחו לנו ב"ניו יורק טיימס" גם את זה. סוף סוף סיפרו יצרני חומוס לבנוניים, כי החומוס בכלל שלהם. מישהו אמר "חומוס נעורים"?

מונדיאל 2010

מונדיאל 2010. אין אור לישראל

אי אפשר להיזון כל הזמן מנכונותם של מספר צדיקי-רוק-פופ להופיע בישראל למרות המשט והמצב. זה פתטי. לא די בכך שרובם עברו את מיטבם, כמו המלכה האנגלית אלטון ג'ון, שאפילו לא נותר כדי להתחכך בזיעה ים תיכונית. היו אלה ואחרים ביטלו. וישראלים יוצאים מכליהם כאשר הם מלקקים את השיירים, כמו עטיפות ארטיקים שנותרו מאחור.

אלטון ג'ון. ביקור פתטי

אלטון ג'ון. ביקור פתטי

הפוליטיקה המזעזעת, שכופה את עצמה על כל אורחות החיים הישראליות, הפכה את מולדת היהודים לאתר דחוי, בזוי, מושפל ורמוס בעיני הגויים והתושבים כאחד. אפילו הישראלים השוביניסטיים ביותר, מתקשים לשורר משהו בשבחה של ישראל, שאינו קללה או עקיצה באמונתו של הזולת, בן השבט. מקובל לדבר על טובקבק באינטרנט. ישראל הפכה לאחת ממדינות הטוקבק היחידות בעולם. יותר משהיא יוזמת, עושה, מנצחת, מצליחה, מעודדת, היא מגיבה, נגררת ומקללת כל מה שזז. אל תמהרו לתקן אותי בדבר הצלחותינו המסחררות בהיי-טק. ספק אם יש משלח יד ועיסוק אגואיסטי, פרטי ומכוון לכיס האישי, מהיי-טק.

באין לישראל יותר את מי לאהוב. ישראל שונאת. שנאה אינה דרך חיים. ראו מה קרה לגרמנים אחרי הסכם וורסאי. ריכוז הגניוס היהודי בישראל, פורר אותו לזיקוקים כבויים של הצלחות מעטות. וודאי לא אור לגויים. אפילו לא אור לישראלים. וכך אי אפשר לחיות. להתיישב פעם ארבע שנים מול המונדיאל ולהחליט את מי אנחנו מעריצים הפעם.

 

מאת סנטו רוחו:

רון היקר, הניסיון לקשור בין הפעם היחידה בה הופענו במונדיאל ובין כל חוליינו איננו מחזיק מים. ארגנטינה ניצחה מונדיאל ב-78 תחת שלטון גנרלים צמא דם ויש הרבה דוגמאות נוספות לכך שמיתאם בין השגים בכדורגל (או העדרם) ובין מציאות חברתית-פוליטית נתונה לא קיים.

מאת גד פורת:

אהלן
מה שאמר סנטו רוחו נכון ועוד איך
כדורגל זה כדורגל ואין שום קשר בינו לבין מציאות חברתית פוליטית תרבותית אפילו אם זה כמעט בון טון לחנטרש(ואין מילה אחרת לתיאור ה"פרשנים" למינהם בנושא)
אנחנו אולי זה טוב שלא הגענו לבמה הזאת אחרת הינו עוד מתגעגעים לימים ש"כמעט" הגענו וראו את תוצאות היום
רק טוב

מאת חוזה-ג'ונס:

מה שכתבו פה מעלי זה נכון, ועוד אוסיף כי איזכורים כמו "הגניוס היהודי" ו"אור לגויים" הם פתטיים וטיפשיים, ומצחיק אותי שמישהו מעז בכלל להשתמש בביטויים שכאלו, גם אם זה ספק בצחוק.
רון, נראה שאת הכשלון הישראלי עיכלת והפנמת היטב, ובצדק, רק אזכיר לך שה"הגניוס היהודי" אף פעם לא היה כזה מציאה, למרות מה שאותם יהודים מעידים על עצמם. אני לא מאמין שאתה באמת קונה את העליונות של "העם הנבחר" הזה….

מאת renright31:

מבחינת מבט אנטרופולוגית כל קבוצה אתנית, או אחרת, שנרדפה בדרך כלל הייתה צריכה למצוא דרכים על מנת להשרד. ולפעמים זה לא עניין של להיות רדוף. זה יכול גם להיות שבתרבויות מסויימות פשוט לא מאמינים בלהציף את הילודים ב"יותר מידי"… כמו שנהוג פה בארה"ב.
לאלה שהכל בא להם בקלות רבה אין צורך לפתח תכונות מיוחדות. צינור האכילה והדישון בשבילם ממשיך לזרום, והכל סבבה.
אצל היהודים מהדור הישן היה הכרחי לפתח את המוח על מנת להבין איך השיטה עובדת. להערכתי, זה אפילו לא עניין של בחירה.
ישנן כמובן קבוצות אחרות כמו למשל המהגרים מהונג קונג שעלו לקנדה והתמקמו בונקובר שבקולומביה הבריטית. שם הם לקחו שליטה על הבנקים – נשמע מוכר? – והיום הרבה מכנים את העיר בשם "הונקובר".
בקיצור, אני חושבת שאין דבר כזה ראש יהודי, אלא רק ראש שלא קיבל מספיק במנות קצובות ומכאן הצורך להשרדות אישית וקבוצתית.

מאת Steppenwolf:

עוד גיבובים מלאי שנאה עצמית. איזה שעמום.

מאת הבודק:

בנוגע לגזענות כלפי האפריקאים, בעיקר לפסקה על חוף השנהב: כאשר תיירי הנרי (מנבחרת צרפת אמנם, אבל אחרי הכל מוקה, כפי שהיה מגדיר זאת האדמו"ר פיני גרשון) בישל שער בעזרת היד ומנע מאירלנד לעלות למונדיאל הנוכחי, האם גם זה נחשב לאפליית השחורים? (הרי כל מי שראה את הקומיטמנטס יודע שהאירים מחשיבים עצמם לשחורים של אירופה).
מבלי להדרש ללכלוכים השמאלניים על ישראל (גם אם הם לא נכונים, אני תמיד בעדם), לא נראה לי שהטיעונים על אפלייה מחזיקים מים, כמו שאומרים בארצך החדשה

להגיב

כדי לקבל תזכורת של שם המשתמש והסיסמה שלך, יש להכניס את כתובת האימייל שלך:



ביטול וסגירה